<h1>חדושי הר"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
משקין בית השלהין אבל לא ממי הגשמים ולא ממי קילון. פי' מי גשמים ברכה סמוך לגנות ומתמלאת הבריכה ממי גשמים. ומי קילון הוא כמו ביב שהמים בו עמוקים וצריך להשקות ממנו בדולא. וטעמא משום דאיכא טירחא יתירא, ואמועד קאי, דאילו לשביעית מותר להשקות הספיחין שיצאו מאיליהן. א"נ מיירי כגון שעבר וזרע. דלא חיישינן לטירחא דשביעית. וכולה מתני' מפרש בגמ'.
גמ' ממעין שיצא בתחילה. פי' מעין שיצא עכשו מחדש שעדיין לא החזיק דרכו, ויש לחוש שמא יפלו אגפיו ואתי לתקונינהו במועד. ואיכא טירח' יתירא ואסור. ומאי משמ' דבית הבעל לישנא דמיתיבותא הוא כלומר מקום מיושב ושבע וסגי ליה במי גשמים היורדין עליהם ואין צריך להשקות. דכתיב כי יבעל בחור בתולה ומתרגמי' ארי כמא דמיתותב עולים עם בתולתא. כלו' שנתמלא חפצו בה, יתיתבון בגויך בניך.
דתנן ר' אליעזר בן יעק' או' מושך את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה את השדה כולה. ופירש"י ז"ל דבשדה בית הבעל איירי דאילו בית השלהין אמאי קאמר אבל לא ישקה את השדה דהא תנן משקין בית השלהין וכיון דאיכא הרווחא לא טרחי' ופי' טירח' כל דהו. והיינו דלא ישקה את כל השדה. אלמא מתני' ר' אליעזר בן יעקב היא. ודחי' אימר דשמעת ליה לר' אליעזר בן יעקב הרווחה דלא טירחא. כלומר הא דקתני אבל לא ישקה את השדה לא מצינן למילף מינה אלא שאסור הרווחה אפילו במקום דליכא טירחא יתירא כי הכא. אבל במקום פסידא כגון בית השלהין לא ילפינן מינה מידי. ואדרבא איכא למימר שהתיר במקום פסידא אפילו טירחא יתירא כנ"ל לפירש"י ז"ל, אלא דקשי' לי דהא אנן הכי קא מבעיא לן מאן תנא פסידא אין הרווחה לא כלומר אפילו במקום דליכא טירחא יתירה כלל מדקאמר ואפילו במקום פסידא מטרח לא טרחינן. כלומר טירחא יתירא מכלל דבמקום הרווחה כלל לא טרחינן שום טירחא ואפ"ה אסור ומייתי לה הא דר' אליעזר דנשמע מינה דהרווחה במקום דליכא טירחא כלל שרי. ואי טעה ולא דקדק בענין הוה לן לאותובי עלה. והנכון מה שפי' הראב"ד ז"ל דבשדה בית השלהין איירי, ומיירי כגון שאין בה ירקות משו"ה לא ישקה את השדה. ומתני' דקתני משקין בית השלהין מיירי כגון שיש בה ירקות, והיינו דדחי' אימור וכו' הרוחה דלא טירחא כגון הכא דלית בה ירקות ואי [לא] משקה לא הוי הרוחה לאילנות והילכך במקום (טירר) הרוחה לא טרחינן והיינו דלא ישקה את השדה אבל במקום פסידא דילמא התיר טירחא יתירה.
יתר על כן אמר ר' יהודה לא יפנה אדם אמת המים וכו' פירש"י ז"ל דאבית הבעל איירי וה"ק לא מיבעיא השקאה בבית הבעל דאיכא טירחא יתירא דאסור כדקתני אין משקין ממנו אלא בית השלהין, דמשמע בית השלהין אין בית הבעל לא, אלא אפילו להפנות אמת המים לבית הבעל דטירחא זוטרא הוא לא. ועוד כתב ז"ל ולא נהירא לי לפרושי יתר על כן דר' יהודה בבית השלהין, דמאן לימא לן דטירחא במקום פסידא מותר תמיד טפי מהרוחה דאסור דנימא יתר על כן ע"כ. ולא הבנתי. והנכון מה שראיתי לשאר המפרשים ז"ל.
לא שנא חרב מעיינא כלומר שרגיל להשקותה ואי לא משקה לה פסדא, ולא שנא לא חרב מעיינה כלומר שלא השקה אותה מעולם עד השתא שעושה אותה מחדש אסור כיון שהוא ממעין חדש, דחייש ר' אלעזר דילמא אתי לאנפולי ולתקוני'. ופרש"י ז"ל דמדקתני מעין ולא קתני מי קילון ש"מ דטירחא יתירא במקום פסידא לא טרחינן.
<h2>דף ב:</h2>
א"כ אמאן תרמייה כלומר למאן תוקמא למתני'. להודיעך כחו דר' מאיר. והקשה הרז"ה ז"ל לתני מעין שלא יצא (באפלה) [בתחילה] ולישמועי' כח דר"מ ור' יהודה, ואינה קושי' בעיני דאדרבא השתא איכא רבות' דהיתירא טפי דאפילו במעין שיצא דאיכא למיחש דילמא אתי לאנפולי התיר להשקות בית הבעל דהוא מקום הרווחה. ואלו נקט מעין שלא יצא הוה אמינא הא במעין היוצא בית הבעל לא כנ"ל. וא"ת דר"מ דשרי אפילו השקאת בית הבעל דאיכא הרוחה, יתיר כל מלאכה במועד אפילו איכא הרוחה. וי"ל דר"מ לא שרי בית הבעל שהיא זרועה ועומדת דאיכא פסידא קצת דאי לא משקה לה יעשה אפיל והשתא יעשה בכיר. ור' יהודה לא חשיב לי' פסידא אבל שאר מלאכות איכא הרוחה ולא פסידא. וקימא לן כר' יהודה דסתם מתני' כוותי'.
הא דאמר רב יוסף משקה חייב משום זורע הרמב"ם ז"ל [פ"ח משבת ה"ב] פסק הלכתא כותיה ואע"ג דקימ"ל כרבה בכוליה תלמודא בר משדה קנין ומחצה, פי' מרי נר"ו דאפשר דס"ל לרב ז"ל כללא דייקי' בנזיקין (דכתב) [וכתב] נראה שזה אינו נכון וכדאמרינן פ' מי שאחזו [ע"ד ב'] גבי ההוא גברא וכו' דלי תלת דילתא (והוא) [והא] דפסק [שם ה"א] במנכש כרבה ובמשקה הזרעים כרב יוסף, דוקא במנכש באילנות דלא מצמיח פירא כולי האי. ורבה ורב יוסף נחלקו במנכש בין הזרעים.
חרישה וזריעה בשביעית מי אשתרי, פי' ואין כח ביד חכמים להתיר איסורא דאוריתא אפילו במקום פסידא. רבא אמר אפילו תימא רבנן אבות אסור רחמנא דהיינו זריעה וקצירה בשדה לבן. זמירה ובצירה בכרם. אבל תולדות כגון השקאת הגן ודכותה לא אסר רחמנא ורבנן גזור אתולדות ושרו להו במקום פסידא.
<h2>דף ג.</h2>
מנין שאין מקרסמין דהיינו חותך הענפים היבשים מן האילן, ואין מזרדין דהיינו אילן שיש לו ענפים מרובין וחותכין מהן מכאן ומכאן. ומפסגין דהיינו אילן שנופו נוטה לכאן ולכאן וקושרין אותו כדי שיעלו למעלה ולא יכבדו על גוף האילן.
ה"ג מ"ד לוקה לית לי' דר' אבין א"ר אלעא, ומ"ד אינו לוקה אית לי' דר' אבין, ופרש"י ז"ל דמ"ד לוקה לית ליה דר' אבין אלא דייני' ליה כלל ופרט וכלל ואתרבי כל עבודה שבשדה ושבכרם כגון חרישה ולוקה. ומ"ד אינו לוקה אית לי' דר' אבין א"ר אלעא דלא דייני' ליה בכלל ופרט וכלל ולא מרבינן אלא הני דכתיבן וחרישה לא כתיבא בהדיא. לא דכו"ע לית להו דר' אבין א"ר אלעא ודנין אותו בכלל ופרט וכלל והכא היינו טעמא דאין דנין מכדי זמירה בכלל זריעה וכו' כן גריס הראב"ד ז"ל. וראיתי גרסאות הפוכות בספרים וקשה ליישבן.
מה זריעה מיוחדת וכו' פי' והנך מלאכות דלעיל חשובות הן ודי להן פעם אחת בשנה דומיא דזריעה ונטיעה אבל קשקוש והשקאה דצריכות תדיר (תדיר) לא מקרי (חשובה) עבודה [חשובה] ומותר לעשותן. והא דמסקינן לעיל כל הני מלאכות משדך לא כרמך לא כתב רש"י ז"ל דהני לא מפיק כלהו בחד זימנא אע"ג דכולהו מפיק להו מחד קרא, משום דלא דמי אהדדי.
<h2>דף ד.</h2>
בשלמא מי קילון איכא טירחא יתירא כלומר דמתוך שהמים עמוקים צריך לאשקויי מיניה בדולא. אלא מי גשמים מאי טירחא יתירא איכא שהרי בהמשכה בלבד יכול להביאם לתוך גנתו. א"ר אלעא א"ר יוחנן מי גשמים אטו מי קילון כלומר שדומין זה לזה שכשם שמי קילון אינן נמשכין וזוחלין כך מי גשמים אינן נמשכין וזוחלין. ואם נתיר להשקות ממי גשמים אתו להשקות ממי קילון, ומתני' דקתני משקין בית השלהין היינו מן המעין שהוא נמשך וזוחל, וליכא למיגזר משום מי קילון דלא דמי. רב אשי אמר מי גשמים נמי לידי קילון אתו. כלומר לא במקום גזירה נאסרו אלא משום דאתו לידי קילון שהעליונים יכול להמשיך לגנתו, אבל המים התחתונים לא יוכל להביאם אלא ע"י קילון. ואם תתיר להשקות ממי הגשמים ישקה מהם עד שיכלו כל המים ונמצא דולה אותן בדולא כמי קילון. מר אית לי' דר' זירא פי' רב אשי, דאע"ג דאגמים הם מי גשמים כיון דלא פסקי ולא אתי לידי קילון שרי, ור' יוחנן לית ליה דר' זירא דכיון שהם מי גשמים כל מי גשמים נאסרו משום גזירה. כמיא דלא פסקי דמי, פי' ולא נאסרו אלא הנך דפסקי ואתי לידי קילון כרב אשי.
יש גורסין הפסקות והברכות אעפ"י שנתמלאו מים ביו"ט אסור להשקות מהם. ואית ספרים דגרסי שנתמלאו מים מערב יו"ט ולא גרסינן אעפ"י. אסור להשקות מהם בחולו של מועד ופירש"י ז"ל משום דפסקי ואתי לאתויי מנהרות רחוקים. וי"מ דילמא לא סגי להשקות במים העליונים ואתי לאשקויי בדולא מים התחתונים.
ת"ר ברכה שנטפה מים משדה בית השלהין זו מותר להשקות ממנה שדה בית השלהין אחר פי' כגון שיש בשיפוע שתי שדות זו למעלה מזו והמעין בראש ההר מושך מעט מעט על שדה העליון, ומחמת שהוא מעט נבלע הכל בשדה העליון, ובסוף שדה העליון יש בריכה ומתמלאת מתמצית שדה העליון מותר להשקות בחולו של מועד מאותה בריכה אותו שדה התחתון ולא חיישינן דילמא טרח ומייתי. ואקשי' והא עבידא דפסקא כלומר זו הבריכה ואתו לידי טירחא. ומשני ר' ירמי' דעדיין היא מטפטפת כלומר שזו הבריכה היא הולכת ומתמלאת בכל עת מחמת אותו שדה העליון שמתמצת לתוכו לסוף מדרונו שהוא מקור הבריכה ולא עבידי דפסקי.
אמר אביי והוא שלא פסק מעין ראשון שמשקה בית השלהין העליונה שאם פסק כמנהג מעיינות קטנים שפוסקין אין לסמוך על אותו תמצית שמתמצה השדה העליון כי במהרה הוא פוסק. אפילו ערוגה אחת חציה נמוך וחציה גבוה לא ידלה פי' ודוקא דעביד ליפותן אחר המועד דמפסד לא פסדי ולצורך המועד לא עביד דלא בעי למיכל מיניהו במועדא. הילכך אע"ג דטירחא זוטרא הוא אסור, כדאמרינן בסמוך. ת"ר מדלין מים לירקות כדי לאכלן, וא"ת מאי שנא מחפירת בורות דלא שריא לקמן [ה' ע"א] לצורך היחיד במועד. וי"ל דשאני חפירה דבעיא אומנות.
<h2>דף ד:</h2>
מאי מדלין שלופי פי' שולף הירקות מכאן ומכאן והיינו דלא קתני בברייתא אלא מדלין לירקות ולא קתני מים. והיינו דאקשי' והתניא מדלין [מים] לירקות ומדקתני מים ש"מ דלישנא דהשקאה הוא. מ"ט פליגי בה ר' זירא ור' אבא וכו' פי' מ"ט אין עושין אמה בשביעית, דבשלמא גבי מועד אסור משום טירחא אלא גבי שביעית מ"ט, שהרי לא אסרה תורה אלא עבודת קרקע כגון חרישה וזריעה. חד אמר מפני שנראה כעודר ודומה לעבודת קרקע. וחד אמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה כלומר שחופר האמה ומשליך עפרה על שפתיה מכאן ומכאן מתקן אגפי' לזרוע בהן מפני שהשליך עליהן עפר תיחוח והו"ל עבודת קרקע. דקא שקיל ושדי לבראי כלומר שנוטל העפר ומשליכו למרחוק אבל חכמים לא חיישי' לכלי האי. ולענין הפסק קימ"ל כחכמים ואע"ג דשקלו וטרו בגמרא אליבא דר' אלעזר בן עזריה לא חזי' להו לרבוותא דליפסוק כותיה. ויראה שיש מקומות שחוששין לו. או דילמא כיון דאיכא טפח יתירה איכא טירחא טפי פי' כיון דהוא עמוק יותר מאמה איכא טירחא יתירה להשליך את העפר לחוץ. אביי שרא להו לבני [בר המדך] לשחופי נהרא וכו' פרש"י ז"ל לנקותו מעפר וצרורות שנפלו בו. וי"מ לעקור שרשי אילנות הגדלים בתוך הנהר. והראב"ד ז"ל גריס לסחופי נהרא ופי' כמו מטר סוחף. לאקדוחי נהרא בידן, פי' להרחיב נקב המעין כדי שיקלחו מימיו יפה אבל הראב"ד ז"ל לא פי' כן.
<h2>דף ה.</h2>
ושפין את סדקיהן כלומר בסיד כדי שיכילו המים כדאמרינן [אבות פ"ב מ"ח] בור סיד שאינו מאבד טפה. וכתיב [ירמיה ב'] בורות נשברים אשר לא יכילו המים. כונסין מים לתוכן פי' כונסין בכלים ומקבצין ממי הגשמים כשיורדין מהגגות ומוליכן לתוך חריציו ונעיציו אעפ"י שהיו בהן כל צרכו. יוצאין לקווץ את הדרכים פי' להסיר את הקוצים כדי שלא יזוקו בהן רבים. ולתקן את הרחובות פרש"י ז"ל מקום שמברין בהן את האבלים כשחוזרים מן הקבר כדי שלא יהא בהם שום היזק. וי"מ לישיבת בני העיר והראשון עיקר. ולתקן האצטרטאות פי' שווקים לסחורה.
מרגילין לתוכו מ' סאה פי' פותחין לו המעין שהוא רחוק ממנו וימשיכנו לו אבל לא ממים שאובין שהרי נפסלו בג' לוגין מים שאובין ואפי' ירדו בו גשמים אח"כ כשיעור מקוה שלם הכל פסול עד שיוציאו הכל מן המקוה שלא ישאר בו הג' לוגין השאובין לפי שכולן נחשבין כשאובין. דכתיב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון פי' והאי קרא במלחמת גוג בתרי עשר [יחזקאל ל"ט] כתיב ורמז לנו שנעשה ציונין על פגרי האומות המושלכין בדרך. ולפני עור לא תתן מכשול כלומר שלא יכשלו בני אדם באותה טומאה לשרוף טהרותן או שיאכלו תרומתן בטומאה.
<h2>דף ו:</h2>
מתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן. י"מ מאותה אמה העשוי' סביבות השדה אם המעין סמוך לאותה אמה פותח המעין להשקות שדה האילן ופרש"י ז"ל דבשדה בית הבעל מיירי ואע"ג דליכא פסידא אלא הרוחה שרי ר' אליעזר כיון דליכא טירחא ולהכי נקט מושכין דמשמע דליכא בה טירחא שיכול להשקותן בלא דלי ובלא כלי שיפתח ראשי האמות העשויות להוליך בהן לאילנות. אבל בטורח שאיבה אסור. אבל השדה כולה לא כיון דאיכא טירחא כל דהו במקום הרוחה לא שרי. וי"מ דלאו מאמה הסמוכה לאילנות קאמר אלא כגון שאם נתחברו גשמים מרובים סביב אילן אחד פותח אותה גומא כדי שיצאו מים לאילנות הסמוכות לו וליכא טירחא כלל. אבל לא ישקה את השדה אפילו ברגלו אע"ג דלית ביה שאיבה ודלייה כלל. ויש מפרשין דטעמא דמשקין את האילנות דמיירי שהן בבית השלהין והן נפסדין אי לא משקו להו אבל השדה לא לפי שהיא שדה בית הבעל. והראב"ד ז"ל פי' בפנים אחרים.
זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד, י"מ כיון דלא שתו מלפני המועד צריכין מים רבים ואיכא טירחא יתירא. אבל אם שתו מלפני המועד סגי להו במיא פורתא. וי"מ משום דאיכא פסידא כיון דרגילי למשתי. וחכמים מתירין בזה ובזה כלומר בזרעים דלא שתו ובין בכל השדה כיון דליכא טירחא יתירא אע"ג דהוי הרוחה והאי חכמים ר"מ היא דקתני בברייתא [ב' ע"א] מעין היוצא מתחילה משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל דברי ר"מ. ובזרעים לא שייך מושכין מזרע לזרע כדקתני באילן משום דרך אילן לעשות סביביו חפירה גדולה לקבל בו מים רבים שהרי אין יכולין להזיקו. אבל זרעים אם נתחברו בהם רוב גשמים יפסדו ואין דרך לעשות חפירה בסביביו.
אם היתה שדה מטוננת מותר להשקותה. פי' לחה. ופי' הרמב"ם ז"ל משום דלית בה טירחא יתירא והוה להו כזרעים ששתו לפני המועד. ואין משקין שדה גריד במועד. פי' שדה יבש שלא הי' מטונן והוא שדה בית הבעל. ולענין הפסק קי"ל כר' אליעזר בן יעקב ואע"ג דהוא יחיד במקום רבים משום דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ועוד דסוגיא כולה דשמעתין כותיה רהטא.
אמר רבינא ש"מ האי תרביצא פי' גינה של ירק ומתקנין את הקרקע לזרוע בו זרעונין ופולין ועדשין ומשקין אותו הרבה פעמים קודם שיזרעוהו ואח"כ זורעין אותו ובימי השקאתו יקרא תרביצא. ואם הרביצוהו במים מקודם המועד ובא המועד מותר להרביצו במועד כדי שלא ייבש מן ההרבצה שעשו לו מקודם לכן, דומיא דשדה מטוננת דמשקין אותה במועד כדי שלא תיבש. ואקשינן שדה גריד מ"ט אסר ר' אליעזר בן יעקב דאפלה וקא משוי חרפה כלומר ולית ביה פסידא אי לא משקה לה ואי משקה לה הוי הרוחה ואסור. ותרביצא נמי דכותה (דכותה) ולא דמיא לשדה מטוננת שהוא מלא זרעים ואי לא משקה לה מפסדי הזרעים אבל בתרביצא לית בה פסידא אי לא משקה לה לפי שאין בה זרעים.
ה"ג רש"י ז"ל ת"ר מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד. והא תניא בין במועד בין בשביעית מותר. לא קשי' הא ר' אליעזר בן יעקב הא רבנן. כלומר הא דקתני (הא) אבל לא במועד ר' אליעזר בן יעקב היא כדקתני במתני' אבל לא ישקה את השדה כולה ואוקמה רש"י ז"ל בשדה לבן. והא דקתני במועד מותר רבנן דפליגי עלי' דר' אליעזר דמתירין בזה ובזה. והאי חכמים ר"מ היא דשרי הרוחה שלא במקום טירחא יתירא. וה"ה דמצי למימר ר"מ היא אלא כיון דאוקמה חדא כר' אליעזר אוקמה אידך כחכמים דפליגי עלי' דר' אליעזר כנ"ל. אבל הראב"ד גריס והא תניא בין במועד בין בשביעית אסור ולא מקשינן אלא משביעית. אבל לכו"ע שדה לבן במועד אסור משום דהוי הרוחה. וזה כפי (פי' רש"י ז"ל) [פירושו] שפי' דמתני' דקתני וחכמים מתירין בזה ובזה בשדה בית השלהין קאמרי והוא הנכון.
מתני' צדין את האישות וכו' ואמרי' בגמרא שהיא בריה שאין לה עינים טלפ"ש בלע"ז והם מפסידות את השדה ויותר מפסידין בשדה אילן מבלבן. ובשביעית בונה כדרכו. וא"ת פשיטא, וי"ל דהא אמרינן בגמרא דבכותל גנה מיירי. וקמ"ל דאע"ג דמחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי המחוברים, וכתיב [שמות כ"ג] ואכלו אביוני עמך לומר דלהוי הפקר לכל אפ"ה שרי דלא עביד אלא שלא יתקלקל השדה ולא משום שיחוס על הפירות.
<h2>דף ז.</h2>
גמרא נועץ שפוד ומכה בקרדום כדי להעמיד השפוד בתוך הקרקע ויעשה גומא ואח"כ מושכו ודוחפו אילך ואילך. ומרדה את האדמה מתחתיה כלומר מציע עפר תיחוח תחתיה ושם היא מתה שאין לה כח להלך בעפר תיחוח אלא בעפר קשה. בהוצא ודפנא. פי' הוצין של דקל ודופן של נסרים. אבל כותל חצר בונה כדרכו. פי' משום דאיכא פסידא שמא יכנסו משם הגנבים.
מתני' ר"מ אומר רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר. פי' אם רואהו טהור אומר לו טהור אתה ואם רואהו טמא שותק ולא יטמאנו ולא יצריכנו לצאת חוץ לג' מחנות שכל זמן שלא יצא מפי כהן לא נטמא דכתיב [ויקרא י"ג] טמא יטמאנו הכהן. וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר. פי' שמא ימצא טמא ויכיר משתיקת הכהן שהוא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל, א"נ שאין הכהן רשאי לשתוק כדאמרינן בגמרא כדכתיב [שם] לטהרו או לטמאו, ומוטב שלא יראהו כלל, דכל זמן שלא ראהו ולא אמר טמא הו"ל כטהור גמור. [ח' ע"א] ועוד אמר ר' מאיר מלקט אדם. פי' כשם שהקל בנגעים כך הקל בזו שמלקטם לקוברם במקום אחר הגון.
גמרא. תניא ר' מאיר אומר וכו'. פי' ול"ג לכתחילה דצרעת חדשה אין רואין כלל, דמאי להקל איכא, ונותנין לו ז' ימי הרגל, כדתנן בפ"ג דנגעים [מ"ב] חתן שנראה בו נגעים נותנין ז' ימים לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו ז' ימי הרגל אלא בצרעת ישנה מיירי.
<h2>דף ז:</h2>
כי פליגי בהסגר שני. יש מפרשים בשם הראב"ד ז"ל דלסוף שבוע שני ודאי אם עמד בעיניו או כהה טהור, ואם פשה או נולד בו שער לבן טמא מוחלט, הילכך כי שתיק ליה ושביק ליה בהסגר אין זו טומאתו כלל, ובעי לטהרו או לטמאו וליכא. שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. פי' ומחוץ לאהלו דכתיב בקרא היינו אשתו דכתיב לך אמור להם.
ואמר ר' חייא דנתי לפני ר' למדתנו רבינו יותם לא היה לעזיהו אלא בימי חלוטו ואמר לי אף אני כך אמרתי פי' כדמוכחי קראי אהדדי. דכתיב במלכים [ב' ט"ו] בשנת עשרים ושבע שנה לירבעם מלך ישראל, מלך עזריה בן אמציה מלך יהודה, ועזריה זה עזיהו, וכי אפשר לומר כן. והא כתיב בשנת שלושים ושמונה לעזריהו מֶלֶך [יהודה, מ0לַך] זכריהו בן ירבעם, וזכריהו סמוך למיתת אביו ירבעם מלך, ונמצא כשמת ירבעם עברו ממלכותו של עזיהו שלשים ושמונה. כי ל"ח שנה מלך עם ירבעם. ונמצא אומר שלא קדמו ירבעם לעזיהו אלא ג' שנים. שהרי מ"א שנה היו ימי מלכותו. והיינו ג' שנים על ל"ח, ומעתה איך מתקיים מקרא זה שאומר שקדמו ירבעם לעזיהו כ"ז שנה. כדכתיב בשנת עשרים ושבע לירבעם וכו' וחיה אותן ט"ו שנים שנשארו ממלכות ירבעם מ"א שנה וכו'. כדאיתא בפי' רש"י ז"ל [במלכים שם]. אלא האי בשנת עשרים ושבע לירבעם, ודאי קודם מלך. אלא שבשנת כ"ז לירבעם נתנגע עזיהו. והיתה לו כמלכות חדשה. וכשהיו לעזיהו ל"ח שנה. שמלך זכריהו בן ירבעם. היה לו לירבעם מ"א, שבאותו פרק מת ומלך בנו, ונמצא שראהו ירבעם לעזיהו ט"ו שנה מנוגע. שהרי בכ"ז לירבעם נתנגע. ונשארו ט"ו שנים להשלים מ"א שמלך. ונמצא כשמלך זכריהו בן ירבעם. כבר עברו על עזיהו ט"ו שנה מנוגעים וכשאתה פוחת ט"ו שנה מל"ח של עזיהו שהיו לו כשמלך זכריהו נשארו כ"ג. ונמצא שבן כ"ג למלכותו נתנגע. והוא מלך נ"ב שנה. נמצא שהי' מנוגע כ"ח שנים להשלים למלכותו וכשמת עזיהו היו לו ליותם כ"ה שנה ונמצא שהולידו בימי חלוטו וההלכה היא פשוטה לפניך.
אם ממתינין לדבר הרשות פי' דהיינו משום כלי חרס שלא יהו צריכין שבירה כ"ש לדבר מצוה. דבר הרשות איכא ביניהו, פי' דלר' אפילו משום סעודת הרשות נמי ממתינין לו במה מצינו דגמרינן נגעי אדם מנגעי בתים, ואע"ג דחידוש הוא דהא עצים ואבנים דעלמא לא מיטמו והכא מיטמו, אפ"ה גמרינן מיניהו. לפי, שאותו חידוש אינו קולא שלא ללמוד ממנו, אלא חומרא, אשכחי' בי' האי קולא, דממתינין בדבר הרשות, כ"ש בשאר מילי דממתינין.
<h2>דף ח.</h2>
ולערב אין מתאבל עליהם פי' דסגי ליה ביום אחד. ואמר רב חסדא ואפילו צרורין לו בסדינו, כלומר שעדיין לא נקברו. והא דקתני עצמות אביו ואמו לאו דוקא אלא כל הקרובים נמי מתאבלין ביום ליקוט עצמות בכל הדברים הנוהגים באבל בכפיית המטה ועטיפת הראש וקריעה ושאר דברים הנוהגים באבל, וכל שקורעין עליו בשעת מיתה קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות. וליקוט עצמות אינו אלא יום אחד. הי' עומד ומלקטן כל אותו היום וחשכה, [מותר] ביום שלאחריו. וליקוט עצמות שאמרנו כגון שמתו שלא במקום אבותם וכשנתעכל הבשר מוציאין אותן משם וקוברין אותם אצל אבותם.
אמר אביי מפני ששמחת הרגל עליו, כלומר ואינו רשאי להתאבל עליהם במועד. ר' יוסי אומר אבל הוא לו שאעפ"י שאינו מתאבל עליהם אי אפשר שלא יצטער בלבו כשרואה עצמות אביו ואמו שהם רמה ותולעה. ולא יעורר על מתו פי' לא ישכור ספדן לעורר על מתו שמת לו כמה ימים (לחזר) [לחזור] על קרוביו כדאמרינן בגמרא כההוא ספדנא דהוה במערבא ואמר הכי יבכון עליה כל מרירי לבא כלומר כל מרי נפש הרוצים לבכות כי הוא יודע לספוד כהוגן. ירושלמי [ה"ה] אי זהו עירור מזכירו בין המתים, אי זהו הספד שעושה לו הספד בפני עצמו. ולענין הפסק קימ"ל כר' יוסי דכללא הוה דר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי [ערובין מ"ו ב'].
<h2>דף ח:</h2>
דקא עבדי בחנם לרב שרי ולשמואל אסור, וקימ"ל כרב, ולפי זה נראה דאם ידע לסופדו שיכול לסופדו אליבא דרב אבל לשמואל אסור. ובזמן הזה דליכא עליית הרגל אפילו בשכר שרי כן כתב ה"ר יצחק ן' גיאת ז"ל. והקשה הרמב"ן ז"ל א"כ לימא נמי איכא ביניהו בזמן הזה. ואינה קושי' בעיני דא"כ לימא נמי איכא ביניהו דידע הוא להספיד דלרב שרי ולשמואל אסור, אלא חדא מיניהו נקט, ועוד הקשה ז"ל דמשנה חתוכה שנינו בכל מקום, אי משום דכל דבר שבמנין אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה עד שיהו שם מנין אחר להתירו או משום דלאו דוקא עליית הרגל אלא אפילו משום שמחת הרגל שאדם מקצה מעות לצורך הרגל ואתי ליבטל מן המצוה והילכך גזרה זו בכל מקום ובכל זמן היתה, ואע"ג דאמרינן [כ"ז ב'] ז' להספד. ודאי כל שלשים נמי מספידין לחשובים ולגדולים כדאמרינן אל תספידוני יותר משלשים.
מתני' אין חופרין כוכין וכו'. פי' להיות מוכן למי שימות ואפילו בירושלם שהיו בה ששים רבוא וא"א שלא ימותו בה גדולים או קטנים ואפ"ה אסור. ועושין נברכת במועד פי' גומא שעושין בצד אחד שבחצר שיתקבצו שם כל המים שבחצר ומכבסין שם הבגדים והני דחשיב בפ' אלו מגלחין [או] (ו)דוקא כלי פשתן ומשום דמטנפי טפי אע"ג דכבסן ערב יו"ט מה שאין כן בכלי צמר. וא"ת מאי שנא הכא דשרי נברכת אפילו ליחיד ולגבי בורות של יחיד לא שריא לחפור לכתחילה. וי"ל דהכא שריא לפי שאין דרך בנות ישראל להתבזות בבית חבריהם לכבס שם בגדיהם וכיון דאית בה צורך המועד חופרין לכתחילה ואיידי דאיירי בחפירה נקט נברכת. אלא א"כ יש עמו נסרים. פי' לפי שהרבה מתים נקברים בלא ארון.
גמרא. אמר רב יהודה כוכין בחפירה קברות בבנין. ואע"ג דאשכחן חפירה בקברות איכא למימר דה"ק אין חופרין כוכין ואין בונין קברות בחפירה שיחפור כי בחפירת הקברות אין בו טורח אומנות כמו שיש בחפירת הכוכין שהן בחלל הסלע. ומנסרן בצנעא בתוך ביתו. ואמרינן בירושלמי [ה"ה] שאם הוא אדם חשוב מותר אפילו בשוק. ואמרינן התם הכל מודים שלא יקוץ לו ארזים מן היער. וא"ת ומ"ש דשרינן ליה למיגז אסא. וי"ל דשאני הדס דחזי לחיים להריח ולמת לעבורי זוהמא.
מפני הטורח פי' שיש טורח גדול בסעודת הנשואין. ר' יצחק נפחא אמר משום פריה ורביה פי' אם נזדמנה לו אשה קודם המועד לא ישאנה אלא בחג מפני סעודת החג שתהא עולה לכאן ולכאן ואיכא רווחא ומתבטל ואינו נושאה עד המועד.
<h2>דף ט.</h2>
לחד יומא לא משהי איניש נפשי'. כלומר כיון דלא שריא ליה לנושאה בימות הרגל אלא בערב הרגל לבד, חושש שמא יארע לו אונס מלאכה או חולי ערב הרגל. וכיון שכן ישאנה תכף שיזדמן לו, אבל אם היינו מתירין לו כל ימות הרגל, אתי לשהויי ולימא, אי לא נסיבנא לה יום ראשון נסיבנא לה יום שני. לא עשו ישראל יום הכפורים דכתיב [מלכים א' ח'] ויעש שלמה וכו' שבעת ימים ושבעת ימים וכיון שעשו חג שבעת ימים קודם סוכות ש"מ שאכלו ביום הכפורים. ביום השמיני שלח את העם פי' ביום ח' של חג וזהו כ"ב בחדש, וביום זה נטלו רשות משלמה המלך להלוך לבתיהם. וכתיב וביום עשרים ושלשה לחדש [השביעי] שלח את העם אלא לפי שלנו בעיר בלילה חזרו לפניו פעם שנית.
כתיב פלס מעגל רגלך כלומר שישקול הליכותיו במצות להניח מצוה קטנה לעשות הגדולה. וכתיב אורח חיים פן תפלס כלומר לא תשקול ולא תניח מצוה הקטנה ע"י הגדולה. הא כיצד כשאפשר ליעשות הקטנה ע"י אחרים הנח הקטנה ועשה הגדולה ואם לאו עשה הראשונה הבאה לידך כדרך שאמרו [יומא ל"ג א'] אין מעבירין על המצות. אבל הראב"ד ז"ל פי' אורח חיים על תלמוד תורה שלא יכריענה עם שום מצוה כי היא קודמת על כל המצות ובכלל שיוכל לקיים המצות ע"י אחרים כי הוא צריך ללמוד ואם לא ילמוד מהיכן ידע המצות, אבל במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים כגון כיבוד אב ואם וקבורת מת מצוה במקום שאין שם קוברים וכיוצא בזה המצוה קודמת. ואתיא כאיסי בן יהודה דבפ"ק דקידושין [ל"ב א'].
<h2>דף ט:</h2>
הא חפצי שמים ישוו בה כלומר שעוסק במצוה ואינו עוסק בתורה. וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה דאפילו חפצי שמים כלומר שעוסק בתורה ואינו עוסק במצות. ומשני בשאפשר לעשותה ע"י אחרים עוסק בתורה ולא במצות ואם לאו עוסק במצות ולא בתורה דהמעשה עיקר ולא המדרש כנ"ל.
דהאי עלמא אושפיזא וקברא ביתא ולומר שיחרב קברו ולא ימות שיתישב הקבר ממנו, אלא שיחיה בעולם הזה והיינו דאמר ליה ליחרוב ביתך וליתיב אושפיזך.
כוחלת ופוקסת ומעברת סכין על פניה, פי' כוחלת משימה כחול ירק בפניה. פוקסת מחלקת שערה שלא תתפזר. ומעברת סכין על פניה, על פניה של מטה מבית הערוה. ואית ספרים דגרסי מעברת סרק פי' צבע אדום הוא שיאדימו פניה, ואית דגרסי ומעברת שער מעל פניה.
אמר רב נחמן בר יצחק הנח להלכות מועד דכולהו מצר עכשו שמח הוא לאחר זמן. כלומר בשעת עשייתן של מלאכות יש טורח בהן, ואם אין אנו מתירין בזה אין לנו מלאכה שהיא מותרת במועד, אבל בעלמא לית לי' טעמא דמיצר. רבינא אמר גוי לענין פרעון לעולם מיצר הוא. כלומר אלו היה שמח לאחר מכאן הכי נמי דאין נפרעין מהן, דאזלינן אחר השמחה, דומיא דאשה שאם יכול לקלפו במועד שטופלתו. אבל גוי לענין פרעון לעולם מיצר ומשום הכי נפרעין. הא דאמרינן לעיל היינו דאמרי אנשי בת שתין כבת שית לקל טבלא רהטא. כלומר לקול שירים וזוג מקשקש היא רצה והולכת.
<h2>דף י.</h2>
כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת. כלומר כשהאומן תופר תוחב תחיבות הרבה כמלא אורך המחט, ואח"כ ומושכה מן הבגד ונמצא תפירות הרבה במשיכה אחת, ודרכן לעשות כן בבגד צמר שבלה ומתמסמס, והיודע לעשות כן הרי זה אומן, ולא שרי ליה לתפור אלא כעין מכלב. ר' יוסי בר חנינא אומר כל שאינו יכול לכוין אימרא בשפת חלוקו. פי' האימרות הן חתיכות בגדים שמחברין בשפת הבגד שיהא בשוה, אלא זה נכנס וזה יוצא. ר' יוחנן אומר מפציע כלומר מפזר התפירות ואינו סומכן זו לזו, כשיני הכלב שהם מפורדות זו מזו בשט"ר בלע"ז.
מתני' מעמידין תנור וכירים ורחים במועד וכו' ואוקימנא להו בגמרא [י"א א'] והוא שאפשר שיבשו ויאפה בהן במועד. מינקר ריחיא פי' כשהריחים חלקים מרוב הטחינה ואינן יכולין לתפוש את החטים לטוחנן מנקרין אותן בפטיש קטן ועושין אותה חריצין חריצין כדי שיתפשו החטים ויטחנו. ורב יחיאל אמר בת עינא פי' החור שבאמצע הריחים התחתונה שתוחב בו הברזל ונקב בעליונה שהחטים נופלין בו. ולענין הפסק הר"א והרמב"ם ז"ל [פ"ח מיו"ט ה"ג] התיר ניקור ובת עינא וכן כתב בכללו והרמב"ן ז"ל. משום רבינו אמרו סוס שרוכב עליו מותר ליטול צפרניו בחולו של מועד פי' שיטול מצפרניו ונועצין ברזל ברגליו מלמטה כי אינו יכול להלוך חצי מיל בלא זה. פירא"ר בל"ע.
<h2>דף י:</h2>
ולמבני אקרופיטא פי' בנין של עץ לישב בו. ולמבני איצטבא פי' בנין של אבנים לישב בה. מותר לכסכוסי קרמי. פי' קרמי בגדים חשובים ודקים כקרום ביצה. רבא אמר האי מאן דמתקן ארעא וכו'. ואית ספרים דגרסי האי מאן דמתקל ארעא כלומר שמסיר המכשול כגון גבשושית שבה. היכי דמי כלומר היאך נכיר דעתו. שקיל מוליא ושדי נצה. פי' מוליא גל והוא הגבשושית. ונצה הוא חריץ כמו נעצה. וחריצין ונעיצין הוא הגומא. אדעתא דבי דרי. פי' לפי שהגורן הוא יותר טוב להיות מדרון מלהיות שוה ואינו מכוין לסלק הגבשושית והגומות. והרב בעל הערוך ז"ל פי' מוליא מקום חזק, נצה מקום רפה ונמוך. ואמר רבא האי מאן דזכי זוכיא, כלומר שתולש עצים מן השדה. ואמר רבא האי מאן דפתח מיא לארעיה כלומר אם הי' שדהו בצד הנהר ופרץ הגדר שיכנסו מי הנהר לתוכו אם יתכוין כדי שיכנסו הדגים מותר. ואם יתכוין כדי להשקות שדהו אסור. היכי דמי פתח תרי בבי וכו' כלומר אם פורץ עוד פרצה אחרת בגדר שבאותו צד שבשדה שיצאו המים שם. אדעתא דכוורי שישארו הדגים שם, אבל אם לא פרץ אלא מצד אחד והמים נכנסין ואינן יוצאין, להשקות שדהו מתכוין ואסור. מגזרינהו שרי, כלומר חותכן מן הדקל כדי לאוכלן במועד שרי, ולהכי נקט לישנא דמגזרינהו מפני שהן נלקטים עם העקרים כעין פירות שאינן מבושלים. רב פפא אמר כיון דמתלעי כפרקמטיא האבודה דמי ושרי, כלומר כיון דהתרת לו לחותכן מן האילן אם לא ימוץ אותו יתליעו. ואמר רבא פרקמטיא כל שהו אסור, פי' לקנות או למכור אפילו סחורה כל שהוא כדי להרויח דבר מועט כגון פרוטה או פשוט אסור. זבני בתריסר אלפי דינרי פי' ורבינא לא פליג אהא דרבא דאמר דבר האבד מותר דאפשר שלא היתה פרקמטיא האבודה שלא היו הסוחרים עתידין לילך. רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דחטאתא פי' הי' נושה באנשי מקום פלוני בחנם או בדרך עסק והגיע זמן במועד לפרוע ולא היה מוצאן בחול שהיו הולכים לסחורתם ועכשו היו כולם בבתיהם.
<h2>דף יא.</h2>
הולכים ליריד של גוים שיש בה יום איד לע"ז. ולוקחין מהן עבדים וכו' כלומר דבר המתקיים שמחסרן. וכותב שטר המכר. ומעלה בערכאותיהן אע"ג דכתיב [שמות כ"א] לפניהם ולא לפני גוים, (מותר) כדי להציל ממונו שרי. וכן במועד כדי להציל ממונו שרי. ומדקא מדמי' האי בריתא לפרקמטיא דדבר האבד, משמע דהתם נמי במקום פסידא הוא דשרי ליה ואי לא לא. וכגון שמצא שם החייבים שלו וגבה מהם בחובו עבדים ושפחות ובהמה, דאע"ג (דלית) [דאית] ביה (אלא) איסורא דרבנן במקום פסידא שרו ליה. והתם נמי בדוכתא מוכחא הכין דאמרינן [ע"ז י"ג ב'] טעמא, כל למעוטינהו שרי. ואי לא דגבי להו בחובותיו מאי מעוטינהו איכא שהרי נתן בהן דמים. והנהו רבנן דזבני מיניהו פיתא וסנדלא ביריד של גוים אפשר דגבו להו נמי בחוביהו. ומיהו דוקא בדוכתא דלא יהבי מכסא לע"ז אבל אי יהבי מיכסא לע"ז אסור. דהא איכא איסורא דאוריתא דכתיב [דברים י"ג] ולא ידבק בידך מאומה וכו'. נהנה אסור מהנה לא כ"ש כדאיתא התם במס' ע"ז [י"ג א']. לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים. פי' בימות החמה כגון בימות חג הסוכות שמתיבש מהרה, ואפשר למיפא ביה בחולא דמועדא. ובהא הוא דשרי רב יהודה. והא דאסר רבה בר שמואל בימות הגשמים כגון בחג המצות שאי אפשר להתיבש במועד ולאפות בו.
מתני' ועושין מעקה לגג ולמרפסת פי' מרפסת אויר למעלה בחצר בעלייה ומסבב קירות וכל בני העליות עוברין משם כדרך שעושין הדרים בחצר ודרך מעלות עולות בעליות ויורדין לחצר. שפין את הסדקין פי' סדקי הגג שלא ידלוף ממי הגשמים שם, שפין אותן כעין מעגלה ביד וברגל דליכא טירחא. אבל לא במחלצים. דהוא כלי אומנות של ברזל רחבה ואית לה בית יד קורין אותה טבלא בלע"ז, וטעמא משום דאיכא טירחא יתירא. והרב בעל הערוך ז"ל פי' קאצולה בל"ע. והיא כעין מחבת ברזל. וכ"ש במעגלא שהוא עץ עגול שהוא יתר מלאכת אומן ואיכא טירחא יתירא.
גמרא. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלם. עד ימיו אין, מכאן ואילך לא. פי' הנפחים היו עושין מלאכתן בחולו של מועד בפטיש כמו שעושין כל שאר בעלי מלאכה בחול. וכגון שהיו עניים שלא הי' להם מה לאכול. ו(ר') יוחנן כהן גדול אסר מלאכת הפטיש אעפ"י שאין לו מה יאכל משום דאושא מילתא וכל אלו המלאכות צריכות פטיש. ואסיק רב אשי דמתני' ר' יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד וכיון דבחול אין מלאכות אלו נעשות אלא בפטיש גם במועד נמי נעשות בפטיש בדבר האבד ואין צריך לשנות ולעשות בענין אחר. אבל ודאי ר' יהודה דבעי שינוי בדבר האבד ולא הי' מתיר אלא למודים כדאיתא בפ' מי שהפך, הי' אוסר הפטיש אפילו בדבר האבד. ומאי דבר האבד איכא הכא דקא אתו גנבי ועיילי לביתיה וגנבי ממוניה אם לא יתקנם.
מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד דלא כר' יוסי. י"מ דלא צריך למעבד בה שינוי ר' יוסי היא. וי"מ מאן תנא דבעי שינוי בדבר האבד דלא כר' יוסי דאי לר' יוסי לא בעי שינוי והכל עולה לענין אחד. אמר רבינא כמאן מדלינן האידנא קיבואתא דדשי בחולא דמועדא כמאן כר' יוסי. פי' משקוף שהדלתות שוקפות בו אם נסתלקו מסמריו והיה נוטה ליפול מעלין אותו ומחזירין אותו למקומו ותוקעין אותו במסמרין ולא בעי' שינוי כלל. בפומבדיתא ליבוב כוורי כלומר צפה הנהר על גדותיו והדגים שטין על פני הנהר ויצאו לחוץ כלומר נתיבש הנהר ונשארו הדגים בקרקעית הנהר. ורש"י ז"ל לא גריס אלא בדיתא ופי' שהוא מקום שיושב על שפת הנהר.
והא אנן תנן כבשים שיכול לאכול מהם במועד כובשן. פי' כבשים שמניחים דגים או ירקות בחומץ ובמלח שלא ירקבו כדתנן [פ"ב דטהרות מ"א] האשה שכובשת ירק בקדרה שלו"ש בלע"ז (והרי) [והכי] מקשי' ודגים הללו נמלחין ביותר ואם לא ייבשו אינו יכול לאכול מהן. כי הא דשמואל עביד ליה שיתין אצצי ואכיל. כלומר הי' מוצץ המלח והציר שלו הרבה פעמים זה אחר זה וראוי לאכילה מיד כאלו יבש כיון שאם הי' רוצה לשומם תחת המכבש או תחת קורות בית הבד וכשיתמעכו שם יוצא כל המלח מתוכם וחזו למיכל במועד. ואע"פ שהביאו רבים יותר ממה שהוצרכו אין לאוסרן בכך דאיכא למימר בשעת הבאה ומליחה נעשה לזה איצצא ונאכלהו במועד ואחר שמלחו יאמר מן האחר עד שיהו כולם מלוחים כדאמרינן [ביצה י"א ב'] מערים ומלח גרמא גרמא אפילו ביו"ט כ"ש בחולו של מועד. ומכאן דהנחת ריוח לא חשיב דבר האבד מדלא שרי להו אלא ע"י איצצא ואם (לא) עכשיו לא יצודו יאבדו מהם.
כוורא סמוך למסרחיה מעלי. כלומר ממקום שמתחיל להסריח או כשהוא קרוב להיות מסריח שאינו חי כל כך. ואמר רבא אמר לי אורייא ציידא כוורא טוייה באחוה כלומר המלח והדג אחים דשניהם מן המים נבראו. וכך אמר לו תצלה אותו מעט מעט. ואסקיה באבוה כלומר לאחר צלייתו תרתיחנו במים צונן שהוא אביו וזהו גמר צלייתו. ומיכליה בבריה כלומר תקבל את שמנו מתוך צלייתו ותטבילנו באותו ציר היוצא ממנו ותאכלנו בו. והרב בעל הערוך ז"ל פי' ומכליה בבריה היינו מורייס של דגים דמביאין דגים קטנים שאין בהן שמנינות ומולחין אותן כדי שייבשו ועושין מהן מורייס ומשלחין מהם (מהם) מנות איש לרעהו וכשיאכל בו הדג מטיב את (עצמו) [טעמו] דהוא לו בנו. ושתי עליה אבוה שהוא המים. כוורא תחלי וחלבא לטעון גופא. כלומר הדג ותמרים שלא בשלו כל צרכן וחלב, לטעון גופא ולא לטעון פורייא, ופי' בעל הערוך ז"ל בשם רב שרירא גאון ז"ל שהם יפים לגוף והוא סובלן אלא שמרבין הזרע ולפיכך אין המצע סובלן. והראב"ד ז"ל גריס לטעום גופא ולא לטעום פירא. ופי' הוא ז"ל שהמוטעם שבו צירו ולא יישן מיד אחר האכילה.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך י"מ טחנן. ולפי שדרך הטוחנין להפכן ברחת תחת האבן המתגלגלת עליהם קורא לטחינה הפיכה. ומפני שהיו טחונין אם אין השמן נעצר מהן היה נפסד. וי"מ דמנהג העולם לתת הזיתים בתוך המעטן לאחר לקיטה וצוברן שם ומניחן כדי שיתחממו מאיליהן ואח"כ הופכן. ואחר הפיכה נותנן בבית הבד ואם אינו מתקנן מיד אחר הפיכה הן נפסדין, וארעו אבל פי' שאבל אסור בעשיית מלאכה. א"נ לא ארעו אבל ערב הרגל אלא אונס כגון חולי או נחבש בבית האסורים או דבר אחר ונכנס ערב הרגל. א"נ היה אותו אונס שהטעוהו פועלים שנשכרו אצלו ולא באו למלאכתן ערב הרגל. וא"ת כיון דקתני מתני' אונס, הכל כולל, ולמה ליה למיתני או שהטעוהו פועלים. וי"ל דסד"א כיון דאילו אזיל לגביהו וטפי להו אאגרא דילמא הוו אתו והילכך לאו אונס הוא קמ"ל דאונס הוא.
טוען קורה ראשונה. כלומר כדי שיזוב ממנה ולא יפסדו ומניחן לאחר המועד שלא יעסוק להם יותר דלא פסדי אם יתעכב שם לאחר חולו של מועד. ר' יוסי אומר זולף וגומר כדרכו ול"ג וגף, לפי שאין השמן נפסד אפילו מניחו מגולה, אבל גבי יין גרסינן וגף, כלומר יעשה לו כיסוי שאם אינו מכסהו מחמיץ, ור' יוסי סבר כיון שהתחיל בהיתר גומר כל מלאכתו וטוען עליהם כדרך שהוא עושה בחול דכיון דא"א בלאו הכי לא בעי' שינוי, וי"מ דדרך הזיתים לאחר שנעצרין תחת הקורה עוד מחזירן לריחים תחת האבן וטוחן אותן ועוצרן תחת הקורה פעם שנייה וכן הוא עושה במועד והטחינה שנייה והעצירה שנייה קורא גומר.
גמרא פתח באבל וסיים במועד פי' מדקתני טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד משמע דדוקא בתוך המועד שרי לסוחטן הא בתוך ימי אבלו אסור. דאי לא תימא הכי לימא טוען קורה ראשונה בימי אבלו, ומניחה לאחר אבלו, ומדלא אמר הכי ש"מ אסור הוא לטעון אפילו קורה והיינו דאמר רב ששת בריה דרב אידי זאת אומרת דברים המותרים בחולו של מועד אסורין בימי אבלו. וא"ת דילמא הא דקתני וארעו אבל לאו משום אבל אסור במלאכה אלא כגון שהוא מת בערב הרגל והיה טרוד בעסקי המת עד שחשכה, וי"ל דא"כ היינו אונס, אלא משמע דלא נקט אבל אלא משום מועד, כי היכא דנקט אונס והטעוהו פועלים משום מועד, וה"פ מי שהפך את זיתיו וארעו אבל ומשום האבל לא הי' רשאי לעוצרם בבית הבד לפי שהאבל אסור אפילו במלאכת האבד עד שחל עליו המועד שמבטל אבלותו.
רב אשי אמר לא מיבעיא קאמר וכו' פי' דס"ל לרב אשי שאין להחמיר בימי האבל יותר מימי המועד והאי דנקט אבל לאו משום מועד נקטיה ולאו באבל הסמוך למועד קא מיירי ותרתי מילי קתני ולא הספיק לעוצרם עד שארעו אבל, או שהפך את זיתיו סמוך למועד ואירעו אונס וכו' ולא יכול לעצרם עד שבא המועד גומר מלאכתו בין בימי אבלו בין במועד ובדין הוא דליתני הכי בהדיא אלא נקט מועד וכ"ש בימי אבלו. תניא כותי' דרב שישא בריה דרב אידי כלומר דאבל אסור לעשות מלאכה בימי אבלו דדוקא אחרים עושין לו, זיתיו להפוך כלומר שהם מתוקנים לבית הבד ואי לא טענינן עליהו מפסדי אבל להפוך לכתחילה לא שרינן להו דלא פסדי. וכן כל הני מלאכות דקא חשיב הכא.
כתב הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם, וכיון שאמרנו דדבר האבד באבל מותר ע"י אחרים, כל אלו שאמרו עושין במועד משום דבר האבד, באבל אחרים עושין לו, וכל שאמרו חכמים אע"פ שהוא דבר האבד אין עושין אותו במועד משום טירחא יתירא באבל ע"י אחרים מותר דגבי מועד משום קדושת היום הוא. והכתוב מסר לחכמים והם ראו לאסור בו הטורח והם גזרו שלא לעשות אפילו ע"י הגוי דתניא כל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה, אלא גבי אבלות מאי איכפת לן בטירחא דאחרים וכי משום שבות ותענוג נאסרה מלאכה עליו, לא נאסרה אלא כדי שיתאבל על מתו ויתאונן על חטאיו הילכך משקין לו בית השלהין ואפילו ממי גשמים וממי קילון ועושין לו עוגיאות לגפנים ואמה בתחילה וחופרין לו בורות שיחין ומערות כשצריך להן ובונין את הפרצה כדרכו. וזופתין לו חביתא וכוזא ומכניסין פירותיו מפני הגנבים. ופרקמטיא כל שהיא דבר האבד שרי. וכן היודע שיבוא שיירה וחושש לפרקמטיאות שהן מוזילות מוכר אפילו להרויח ואין צ"ל בחושש להפסד קרן שלו ובלבד ע"י אחרים. ואי מסיק זוזי באינשי והאידנא משכח להו וביומא אחרינא לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו והשליח לוקח בחובו בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם. ומכאן הורו הגאונים ז"ל שאם הי' לו לאבל דין על אדם אינו תובעו כל ז', ואם היה דבר האבד כגון שמבקש לילך למדינת הים או שהיו עדיו חולים עושה שליח ומורשה ודן עמו. וחצדין ליה חצדא דשערי ופרדיסא דמטא זימניה וכל דאית ביה פסידא אפילו טריח ומעשה אומן. עכ"ל הר"ב. וכתב הרב ר' יהושעיה ז"ל שאם היה האבל רופא ורוצה לעיין בספר הרפואות להתלמד בהן שלא לצורך שעה אסור דחכמה היא אע"פ שאינה מלאכה עכ"ל. עוד כתב הרמב"ן ז"ל דכל שהתירו חכמים משום צורך המועד כולן אסורין באבל אפילו ע"י אחרים ואפילו אין לו מה יאכל, אלא עני ממש שאין לו במה שיתפרנס עושה ע"י עצמו משלישי ואילך בתוך ביתו, ותהא מארה לשכיניו שהצריכוהו לכך כדלקמן [ירושלמי פ"ג ה"ה]. והיכא דלית ליה פסידא אלא הרוחה איתרמי ליה ואי לא עביד האידנא אזיל מיניה לאו כדבר האבד הוא ואסור כדכתיבנא בפ"ק ויש כאן ראיה דהא גמלין וחמרין וספנין בספינה שלו שאמרנו ודאי עבורי הרוחה הוא. הגע עצמך שהיתה ספינה שלו נשכרת בכמה רבוא ואם ממתין עד לאחר האבל יעבור הזמן, שפורשין בו לים או ילכו התגרים הרי זה העברת שכר גדול ממנו ואעפ"כ אסור. עוד שנו בתוספתא [פ"ב] אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות במועד ר' יהודה מתיר שמא יקדמנו אחר. פי' כשיקבל השדה קודם לכן התיר ר' יהודה כדי שלא יחזרו בהם, דקודם כתיבת השטר שבהן חוזרין עד שירד לתוכה, ואעפ"כ אסר ת"ק והלכ' כמותו. וגם זה הנחת ריוח המזדמן במועד ע"כ.
ומרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו, י"א מותרין להשקות לו בית השלהין מיד שהוא צריך להשקות, ול"נ דא"כ אמאי קתני שדהו. (דא"כ) ליתני בית השלהין ועוד אמאי תני מרביצין דמשמע השקאה מועטת דאפילו השקאה מרובה שריא בבית השלהין כדאיתא בפ"ק [ב' ע"א] אלא בבית הבעל איירי וכגון שהוא מתקין אותו לזריעה והוא מרביץ אותו בהשקאה מועטת לתקנו לזריעה, וכל אחד ואחד משקה שדהו בזמנו לפי שאין מי המעין מספיק לכלם ביחד ואי לא משקה לה כשהגיע זמנו הוי דבר האבד שבאין ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו יפה. ובמסכת אבל [פ"ה] נמי אשכחן כי האי לישנא דקתני מרביצין לו שדה לבן לזריעה והיא השקאה מועטת כדרך שהאדם מרביץ הבית אבל לא קתני וזורעין את שדהו אם הגיע זמן זריעה לפי שאין זמן הזריעה הולכת ופוסקת בז' ימים ואם לא יזרע בבכיר יזרע באפיל וכו', כדאמרינן גבי מילתיה דר' יהודה.
רשב"ג אומר זיתיו להפוך וכו' ולענין הפסק הלכה כרשב"ג דאמר שמואל [י"ח ע"א] הלכה כדברי המיקל באבל, אבל הריא"ף ז"ל אינו סובר כן, והכי מסתבר' מדקתני מתני' ואירעו אבל או אונס וקתני דמותר במועד ש"מ דבימי אבלו אסור בין בצנעא בין בפרהסיא. דאם איתא דבצנעא שרי הוה ליה כמכוין מלאכתו במועד דהא לאו אנוס הוא. אבל באידך מימרי דאם היה ספר לרבים וכו' קימ"ל כרשב"ג דהא ליכא פלוגתא עלויה ולא אשכחן מימרא דפליגא עליה ולגבי דברי תורה נמי אמרינן הכי [כ"א ע"א] אבל אסור בד"ת ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע, והרי"ף ז"ל שלא הביאה למימר דלית הלכתא כוותיה אפילו בהא, ולא נהירא. וכן דעת הראב"ד ז"ל.
החמרין והגמלין והספנין הרי אלו [לא] יעשו. פי' הר' יהונתן ז"ל כגון ששכרן בימי אבלו וטעמא דאסור משום דנראה דלצורך יום או יומים יעשה. אבל אם הם מוחכרין ומושכרין חמוריו וספינותיו. אצל אחרים קודם לכן מותר דהא כו"ע ידעי דלצורך עצמן הם עושין ולא לצורך האבלים, וי"מ דה"ה אם החמר והגמל והספן הזה נוטל בשכירותו עם האבל למחצה לשליש ולרביע דשרי, ובכלל מוחכרין הוא כאריס בקרקע. ולא נהירא שהרי לא התירו האריסות אלא בקרקע משום דארעא לאריסי קיימא אבל בספינות ובהמה אסור שנקראת על שמן וכענין שאמרו בפ"ק דע"ז [כ"א ע"ב] אריסות למרחץ לא עבדי אינשי, ואית ספרים דגרסי גבי האריסין והחכירין והקבלנין וכו' ואם היו מוחכרין ומושכרין אצל אחרים הרי אלו לא יעשו (ואינו) [ואיני] יכול ליישבו דכ"ש שהוא מותר אלא ל"ג ליה אלא גבי החמרין והגמלין.
והקבלנין פי' שבעל השדה שוכרו בחמשה כורין בשנה ואין לו בפירות הקרקע כלום. הרי אלו יעשו אע"פ שהאבל משתכר ומרויח כשהן עובדין שדהו אפ"ה מותר דכו"ע ידעי דאדעתא דנפשיהו קא עבידי. דהא אית להו פסידא אי לא עבדי. וא"ת שהקבלנין שהן כשכירים מאי פסידא אית בהו, וי"ל דאית להו פסידא שהן אותם ה' כורים שנותן לו לא יתנם לו אלא מפירות השדה אם יפים יפים ואם רעים רעים. וי"מ דדוקא קודם ימי אבלו אבל ליתן שדהו באריסות בימי אבלו אסור, ורבינו יהונתן ז"ל כתב דאפילו בימי אבלו שרי ליה ליתן שדהו לפי שלא תגמר שכירותו בימי אבלו לבדן כי אם לסוף שנה ולא מיחזי כשכיריו עושי מלאכתו.
שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה. פי' אם היה לאבל שכיר יום לעשות לו מלאכתו אפילו בעיר אחרת לא יעשה, אע"פ שאין יודעין שם שהוא אבל חייב לבטל מעשיית מלאכתו כל שכיריו ולקיטיו אע"פ שהן שכורין מעיקרא לפי שההפסד אינו אלא לאבל. ועוד לפי ששכר יום א' או יומים או ז' אינו נחשב להפסד גבי אחרים אבל חכירין ומושכרין שלו יבוא הפסד מרובה. ואם היתה מלאכת אחרים בידו אע"פ שקיבולת פי' קבולת שקבל עליו לגומרה בסך ידוע באיזה יום שירצה מן החדש. ושאינה קיבולת היינו שיכול לדחקו שיגמרנה היום או שלא יעשה מלאכה אחרת עד שיגמרנה ונמצא שניכר לכל שאינה של אומן אלא של בעל הבית היא. הוה להו גימלא בהדי הדדי פי' צמד בקר כדי להשתכר בהן בחרישה או לעגלות ופסקיה לגמליה ולא שדריה כלומר בטלו ולא נתן רשות לשותפו להשכירו ולעשות בו מלאכה כל ימי אבלו.
<h2>דף יב.</h2>
אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי וכו'. ושמעינן מהא לאבל בימי אבלו דכיון דאזלי אינשי בכל דוכתא מקבלי קרקעות שלו לקבולת אפילו חוץ לתחום אסור ובשבתות וי"ט שחלו להיות בימי אבלו מותר. אע"פ שנוהג בדברים שבצנעא כדבעינן למימר קמן [כ"ד ע"א]. ותניא באבל [פי"א] כיבוד הבית והדחת הכוסות והצעת המטות אין בהם משום מלאכה לאבל.
ת"ר [כ"ו ע"ב] אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקו ימעט ואם לאו יתגלגל עמהם. ופי' ר"ח ז"ל אם יכול למעט בעסקו ושלא יקנה ושלא ימכור ימעט ואם לא יגלגל עמהם כלומר יקנה צורכי הדרך ובדברים שיש חיי הנפש ע"כ. איקלאו רב ספרא ורב הונא בר חנינא ולא עיילו לגויה פי' שהיה מלאכה מפורסמת שהיא של ישראל ולא רצו ליהנות ממנה. דומיא דההיא דתנן בפ' שואל [שבת קנ"א ע"א] עשו לו ארון וחפרו לו קבר אם בשביל ישראל הרי זה לא יקבר בו עולמית. סיועי סייע עבדיה בתיבנא בהדיהו כלומר הזמין להם התבן מע"ש מה שיבנו בשבת וכיון דברצון עשו נעשה אפילו חוץ לתחום אסור.
רב חמא שרי להו לאכונדרי דבי ריש גלותא. למעבד להו עבידתא בחולא דמועדא. אמר כיון דאגרא לא שקלי אשתרשויי הוא דקא משרשי ולא מחזי כשכירות. פי' כונכרי אומנין לתקן שולחנות, כגון שנשברה רגל שלהן, ואע"פ שהשולחנות היו צריכין לו לריש גלותא בחולו של מועד, לא הותרו הפועלים לעשותן וליטול מהם שכר, אם יש להם מה יאכלו, ואלה הפועלים כיון שלא היו מקבלין ממנו שכר, אלא שהיו סועדין אצלו לבד אינו חשוב שכר והנאה בעלמא הוא ומותר, (ומ"מ) [וי"מ] אכונכרי אוכלי שלחנו והוא קרוב ללע"ז שלנו שקורין לסעודה קונדי"ר. וא"ת והמלאכות שהוצרכו לבעל הבית לצורך המועד למה לא הותרו בשכר ע"י אומנין. ומ"ש ממוכר ולוקח דאי חד מיניהו צריך למקח או למעות דשרי לתרויהו, כדתנן לקמן [י"ג ע"א] במתני' דאין לוקחין בתים וכו' ודוחק הוא להפריש בין מקח וממכר למלאכה גמורה הצריכה למועד. וי"מ דאותן שלחנות לא היו צריכות לריש גלותא כ"כ שהרי היו שולחנות אחרים אלא לא היו לו בהעדפא, ואין האומנין רשאין לעשות לו בשכירות גמורה שהכא היו שלחנות אחרים והא שמעינן ליה מהכא וי"מ דמי שהוא צריך לאותו דבר במועד הוא מותר לעשותו, ולא הפועלים לקבל שכר אלא א"כ אין לפועל מה לאכול, והכא לא חשיב שכירות אלא הנאה בעלמא ומותר.
ובלבד שלא ישקול פי' אם הוא מטוה שנותנו לגרדי לארגו ונותנו לו במשקל. ושלא ימדוד כגון בתים שדרכן למדדן. (ושלא ימדוד) ושלא ימנה פי' כגון מעות להתיכן ולצרוף אותן ולהושיבן למטבע אחר דצריך לשנות.
כיוצא בו אין מרביעין לא בבכור ולא בפסולי המוקדשין. פי' קדשים שהוממו אע"פ שנפדו אסורין בגיזה ועבודה מדכתיב [דברים י"ב] ואכלת בשר ולא גיזה ועבודה. ובפסולי המוקדשין מיירי קרא הילכך אם היא נקבה והרביע עליה זכר הרי זו עבודה כדאשכחן בעבד עברי שנקראת בעילתו עבודה דכתיב [דברים ט"ו] כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית שטורח עמה בלילה והולדות לאדון דכתיב [שמות כ"א] האשה וילדיה תהיה לאדוניה. מכניסין אותה לרבקות פי' לקיבוץ הבהמות והיא נרבעת שם.
אין מדיירין שדה בחולו של מועד. פי' דרכן הי' להכניס בהמות בשדה לזבל מצואתן ועומדין שם בלילה והמקום שהן שוכבין מזדבלי. ובכל לילה ולילה משנין מקומן עד שמזדבל כל השדה ואסור לעשות כן (משום) מפני שנראה כעבודת קרקע ואע"ג דלא עביד מידי בידים גזרינן האי משום שאר עבודות הקרקע הנעשית בידים. ואין מוסרין להם שומר לנער את צאנם פי' לשמור את צאנם כדי שיעמדו בתוך שדהו.
ר' אומר בשבת בטובה בי"ט במזונות במועד בשכר. פי' ר' פליג עם ת"ק דאמר אין מסייעין אותן במועד ואתא למימר שיכול לסייעו בשבת כגון להחזיק לו טובה לאותו רועה שמדייר שדהו. ובי"ט מותר לסייעו במזונות ויתנם לו לאחר י"ט דבי"ט אסור משום דאסור לזמן את הגוי בי"ט גזרה שמא ירבה בשבילו ובמועד מותר ליתן לו שכר.
וכן מי שהיה יינו בתוך הבור וכו' זולף וגומר וגף כדרכו. י"מ סוחטן לגמרי וגף הוא פירושו של גומר. כלומר גומר כל מלאכת היין ומעלהו מן הבור ועושה להם מגופות של טיט בפי החביות כדי שלא יצא ריח היין מן החביות ויהא חזק ויקבל במזיגתו מים הרבה. ור' יהודה אומר דאינו מעלהו אלא מכסהו בבור. וי"מ דאינו מעלהו מן הבור אלא מניח מגופה על הבור שהיין בו כסוי נאה ור' יהודה פליג ואמר דסגי להו בנסרים.
מהו למישע חביתא דשיכרא פי' לגוף בה מגופת שיע שטחין את חביותיהן מבפנים בזפת או במיני רבב להעמיד טעם היין שלא יצא כחו, ואפילו הדפנות כדאמרינן בעלמא [פסחים ל' ע"ב] חזי' להו דמדייתי ודאי בלעי. בר שית ושיע כבר תמני ולא שיע כלומר חבית הזפותה שאינה מחזקת אלא שש סאין, מעולה ושוה כחבית שאינה זפותה המחזקת שמנה סאין, ולי נראה למישע לעשות כסוי לחביות שלא יצא כח היין והיינו הא דר' יוסי שהתיר לעשות כסוי לחביות. והיינו דאמ' אביי בר שית ושיע כבר תמני ולא שייע כלומר חבית שיש בה ו' מדות והחבית מכוסה יכול למזגו הרביע ולעשות מהן ח' מדות מרוב כחו ויהיה יפה ומעולה ושוה כחבית שאינה מכוסה ויש בה ח' מדות. כהלכות כותיים פי' דמאי כותיים במה דאחזוק אחזוק דלא אחזוק לא אחזוק, ומסתמא לא מחזקינן להו בשאר מצות כדאמרינן בפ"ק דחולין [ד' ע"א] אף במועד מאי דשרו רבנן (ד)שרו. ומאי דלא שרו לא שרו. ולא גמרינן חדא מחדא. זופתין חביתא פי' זופתין הכלי מבפנים כדי שיהא היין שמור בתוכו. אין זופתין כוזתא פי' כלי שהוא קטן וחביתא גדול ממנו, ואפ"ה אין למדין ממנו לומר אם הגדול שטרחתו מרובה מותר כ"ש הקטן.
<h2>דף יב:</h2>
יש מהם פטור אבל אסור ויש מהם מותר לכתחילה. דאמרינן במס' שבת [ג' ע"א] כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר וכו' ה"נ במועד יש מהן שמותר לכתחילה כלומר בלא שינוי כגון במקום פסידא, ואיכא דבעו רבנן שינוי וצנעא. ואי לא עביד אסור מדבריהם כגון הני דקתני במתני' מוכרין בצנעא. ואמרו המפרשים ז"ל דהעושה מלאכה האסורה במועד אין לוקה עלי' משום כל מלאכת עבודה לא תעשו לפי שאין בה אלא איסור עשה את חג המצות תשמור וכ"כ הראב"ד ז"ל דאתא לאשמועינן דאפילו מאי דאסור לית ביה לא מיתה ולא מלקות אלא איסור עשה בלבד כדדרשינן במס' חגיגה [י"ח ע"א] את חג המצות תשמור אינו אלא על חול המועד שאסור בעשיית מלאכה. אבל הרמב"ם ז"ל [פי"ז מיו"ט ה"א] כתב שאיסור מלאכה בחולו של מועד מדברי סופרים.
אבל במחובר לקרקע אפילו כולו אבד אסור. פי' משום דהוי פרהסיא ולית ליה להאי תנא משקין בית השלהין במועד. כיון דכל יומא לאו בפרות קא דיישי כלומר אלא דרך מקלות ולא דרך דישה לא הוי שינוי אי עביד במקלות כדרך שהוא עושה בשאר הימים. דע"כ לא (קה) [קא] שרי ר' יוסי בלא שינוי אלא בדבר שא"א בלאו הכי אבל באפשר לא והיינו טעמא דדישה בפרות משום דאוושא מילתא. וגרסינן עלה בירושלמי [ה"ד] הדא דתימא ליחיד אבל במספיק לרבים שרי. ובמדינה לצורך המועד מותר פי' אם עשה לצורך המועד יכול להערים ולעשות כל מה שירצה משום דבמדינה איכא כמה לוקחין ישראל ויהיו בני עירו צריכין במועד כל מה שיעשה. ר' יוסי בר יהודה אומר מערימין וקימ"ל כותי' דאפילו ביו"ט (שני) שרי הערמה כההיא דאמרינן [ביצה י"ז ע"א] ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא חתיכה אחת. ומולח אדם כמה חתיכות אע"פ שאינו צריך אלא חתיכה אחת [שם י"א ע"ב]. (חסדא) [חצדא] דחטי הוה פי' דאפילו שבק ליה עד לאחר המועד לא פסיד שאם היה של שעורים מודה שמואל לפי שדרך שעורים להתפרד הגרגרים משבולת הקנה כשהן יבשין יותר מדאי מה שאין כן בחטין. לא סיימיה קמיה כלומר לא שמע טענתו. אישתמיט נרגא בעי למפסקה פי' ואתזק. בשלמא כיתנא חזי לחפיפה פי' רש"י ז"ל דראוי הפשתן לכסות בו גיגית של שכר מפני שהוא ארוך, או לכסות בו תמרים ותאנים המתיבשים בחמה וצריך לכסותן מפני הטל ולא נהירא. דחזינן לנזי דאית בהו. פי' שהגרעינין נאכלין עם הדבש מבושלים. ר' ינאי הוה ליה ההוא פרדיסא כלומר שהגיע ליבצר. קטפיה בחולא דמועדא כלומר בצרו, תרגום לא תבצור [ויקרא כ"ה] לא תקטוף. לשנה שהיוה כולי עלמא לפרדיסיהו פי' שכוונו מלאכתן במועד. אפקריה ר' ינאי לפירי דפרדיסא דההיא שתא כלומר מדאגה שיצא ממנה חורבא. וגרסינן עלה בירושלמי [פ"א ה"ב] ילפון מקלקלתא ולא ילפון מתקנתא. פי' שאם יעשה החכם קולא ילמדוה ממנו במקום אחר, ואם יעשה לפנים משורת הדין שרוצה להחמיר על עצמו לא ילמדו ממנו.
<h2>דף יג.</h2>
מכר עבדו לגוים ומת קנסו בנו אחריו. פי' לשוב לפדותו מנכסיו עד מאה בדמיו כדאיתא בפ' השולח [גיטין מ"ד ע"א] משום דבכל יומא ויומא מפקע ליה ממצות שהרי מל וטבל לשם עבדות וחייב במצות כנשים שאלמלא כן היה מותר למכרו לכתחלה לגוים.
מאי לאו לאתויי שכר פעולה. וקס"ד דמתני' תרתי מילי קתני או לצורך המוכר, א"נ מי שאין לו מה יאכל, ואע"ג דדחי' פרושי קא מפרשי, מ"מ למסקנא הכי איתא דתרתי קתני.
והא אמרת רישא אין מפנין כלל פי' דקס"ד השתא דה"ק אבל מפנה הוא מבית אחר לחצרו. ואסיקנא כגון בחצר שבאותו בית דליכא טירחא כל כך. תנן אין מביאין כלים מבית האומן, פי' משום טירחא, א"נ כדי שלא יאמרו היום עשאן.
<h2>דף יג:</h2>
איבעיא להו הם החמירו על עצמן דלא הוו עבדי כלל. כלומר דמן הדין מותר בצינעא להיות אחת פתוח ואחת נעול. או דילמא דהוו עבדי בצנעא כלומר דמן הדין הי' לפתוח לגמרי לצורך המועד. לא קשיא הא בפירי הא בתבלי, פי' הא דאמר פותח אחת ונועל אחת בפירי משום דחשדי ליה דילמא לצורך ימות השנה דהא חזי לקיומינהו לאחר הרגל. אבל תבלין שאדם קונה מהם מעט, הכל יודעין דלצורך המועד הוא קונה. ותבלין נדוכין אינן ראויין להתקיים הילכך אפילו בפרהסיא שרי לזבוני (באורחיהו) [כאורחיהו]. וה"ה כרוב וכרישין לפי שהכל יודעין דלצורך המועד קנאן ואינן ראויין להתקיים ושרי אפילו בפרהסיא.
והנזיר והמצורע, פי' נזיר שהשלים נזירותו דהיינו שלשים יום בתוך המועד. א"נ שנתחרט ברגל ושאל על נזירותו, וכתיב [במדבר ו'] וגלח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. וא"ת אמאי לא חשיב גילוח דנתק דכתיב [ויקרא י"ג] והתגלח ואת הנתק לא יגלח, פירש רש"י ז"ל דאותו גילוח לא קא חשיב דפשיטא הוא דמותר במועד לפי שאינו לנוי אלא לראות אם יפשה הנגע לחוץ וכדמתרגמינן [שם] ויגלח סחרני ניתקא ודעם ניתקא לא יגלח, ואליבא דר"מ [ו' ע"א] דאית ליה רואין את הנגעין ביו"ט בין להקל בין להחמיר פשיטא דשרי, ואליבא דר' יוסי דאית ליה אין רואין כלל פשיטא דאסור דהא אין מסגירין ואין מחליטין במועד.
<h2>דף יד.</h2>
מתני' מטפחות הידים וכו' פי' לפי שהן מזוהמות תדיר שמנגבים בהן בשעת אכילה הילכך מותר לכבסן במועד. וכן מטפחות שמנגבין בהן פניו ידיו ורגליו כשיוצאין מבית המרחץ. והזבין והזבות והנדות והיולדות וכו' פי' לפי שאין להן פנאי לכבס בגדיהם מערב יו"ט לפי שהן צריכין ז' ימי נקיים והן צריכין להחליף חלוקן ומלבושן ומשו"ה שרינן להו לכבסן בחולו של מועד. וכל העולין מטומאה לטהרה כגון מצורע וטמא מת שצריכין להחליף בגדיהם או לכבסן.
כיון דאומן הוא מוכחא מילתא, פי' דודאי יאמרו דאנוס הוא דאי לא (כיון) [כן] הוא יכול היה לספר עצמו ערב הרגל. מפני שיצא שלא ברשות, כלומר לרצונו. אמר רבא לשוט דברי הכל אסור, פי' לשוטט בארצות לשחוק ולטייל עצמו ולא בסחורה דברי הכל אסור שהיה לו לגלח ערב המועד. למזונות כלומר למי שהוא עני והוצרך לבקש מזון להשתכר דברי הכל מותר דאנוס הוא.
לא נחלקו אלא להרוחה, כלומר שהוא עשיר ויצא לסחורה להרבות בעשרו. אלא פשיטא להרוחה (כלומר שהוא עשיר). וא"ת ואמאי לא אקשי הכא מכלל דר' יהודה אפילו למזונות נמי אסר, דודאי לא שייך לישנא דנראין אלא היכא דפליג בתרתי וקא אסר בתרויהו ורבנן שרו בתרויהו ושייך ביה לישנא דנראין בחדא מיניהו דאי לא פליג אלא בחדא מיניהו לימא הלכה כר' יהודא ותו לא. וא"ת הא אסר בלשוט ההוא רבנן נמי קא אסרי, ורש"י ז"ל תירץ דהא אקשינן בסמוך כעין קושי' זו אלא ה"ק נראין דברי ר' יהודה לרבנן כשיצא שלא ברשות ומאי ניהו לשוט שאפילו חכמים לא נחלקו עליו אלא להרוחה אבל לשוט מודו ליה, וכן נמי מפרשין סיפא דדברי חכמים כשיצא ברשות. נראין דברי חכמים לר' יהודה בשיצא ברשות ומאי ניהו, למזונות, שאפילו ר' יהודה לא נחלק עליהם אלא להרוחה אבל למזונות מודי להו. אבל הרוחה ר' יהודה מדמי לה לשוט וקרי לה יצא שלא ברשות, ורבנן מדמו לה למזונות וקרי לה ברשות.
אמר שמואל קטן שנולד במועד מותר לגלחו במועד, כלומר אם השער מצערו. במועד אין, מעיקרא כגון שנולד קודם המועד לא, דגזרינן קטן אטו גדול. כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד כגון הני דמתני' מותרין לגלח בימי אבלן כלומר אם יצא מבית האסורין בימי אבלו במה שהותר במועד הותר באבל.
<h2>דף יד:</h2>
ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא כלומר שחילוק בקטן בין נולד במועד לנולד מעיקרא דבנולד מעיקרא אסור לגלח במועד, נמצא דקטן אסור לגלח בימי אבלו ונמצאת אבלות נוהגת בקטן, ואנן הא תנן מקרעין לקטן מפני עגמת נפש ולא משום חיובא דקטן. יש מהם אסורים ויש מהם מותרים וכגון קטן שנולד מעיקרא דאסור לגלח במועד ומותר לגלח בימי אבלו. אי אבלות דמעיקרא הוא כלומר שמת קודם המועד וחל עליו אבילות קודם קדושת המועד.
אתי עשה דרבים דכתיב [דברים ט"ו] ושמחת בחגך שהיא מצות עשה לכל ישראל. ודחי עשה דיחיד דכתיב [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום וכו' שחובה עליו להתאבל, א"נ מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל [כ"ד י"ז] האנק דום. ואי אבילות דהשתא הוא כלומר שמת בתוך המועד וכבר חלה עליו שמחת יו"ט כ"ש דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. ומכאן למדו הגאונים ז"ל דיום ראשון דהוא יום מיתה וקבורה דאוריתא, ותופס לילו עמו. מדאמרינן הכא אתי עשה דרבים והיינו ליל ראשון של רגל ודחי עשה דיחיד דהיינו אבילות של ליל ראשון של רגל וגמרי אבל דיום ראשון שהוא מן התורה מאנינות דאמרינן בפ' טבול יום [זבחים צ"ט ע"ב] לענין אנינות מת לו מת בי"ד וקברו בו ביום יום מיתה דאוריתא תופס לילו דרבנן, מת לו מת בי"ג וקבורה בי"ד יום קבורה דרבנן לא תפיס לילו מדרבנן. והתם נמי אמרינן עד מתי מתאוננים עליו והולכים כל אותו היום, ר' אומר כל זמן שלא נקבר, הא קבריה אשתרי ליה. מי איכא דלית לי' ואחריתה כיום מר [עמוס ח'], וכתב הרמב"ן ז"ל [תורת האדם ענין אנינות] ואני תמה איך למדו הגאונים ז"ל אבילות מדין אנינות והלא זמנו של זה אין זמנו של זה, מתו מוטל לפניו אונן דבר תורה וזהו עיקר אנינות וכן פי' רש"י ז"ל במסכת שבת פרק במה מדליקין [כ"ה ע"א] דאונן הוא כל זמן שלא נקבר מתו ע"כ, ובאותו זמן אינו מתאבל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, נקבר מתאבל עליו, והאיך תלו הגאונים ז"ל עצמן בזה שכתוב ואחריתה כיום מר לענין אבלות הרי שמת ביום ראשון ונקבר ביום שני הרי כאן אנינות דבר תורה ואחריתה כיום מר ואין כאן אבילות כלל מדבריהם והיאך נלמוד זה מזה שאין מרירות של ואחריתה כיום מר אלא בלב.
ועוד אמרו הגאונים ז"ל דיום ראשון דהוא דאוריתא לכל דיני אבילות הוא כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ורבותינו הצרפתים ז"ל השיבו עליהם דא"כ היאך פסקינן הלכה כדברי המיקל באבל ואפילו ביום ראשון, ועוד דהא אמרינן בפ' ר' אליעזר [שבת קל"ו ע"א] גבי נפל שאם לא שהה ל' יום דאינו מתאבל עליו והרי רוב הנשים אינן מפילות דאמרינן במסכת יבמות [ל"ו ע"ב] מת בתוך ל' יום אם אשת כהן הוא אינה חולצת וסמכינן עלה למימר ולד מעליא הוא ולגבי אבלות אזלינן לקולא כמו שאין לו עיקר בתורה, ועוד אזלינן ביה לקולא בפ' יש בכור לנחלה [בכורות מ"ט ע"א] אמר רב אסי הכל מודים לענין אבילות דיום ל' כיום שלפניו דמי, דהוא יום כ"ט ואינו נוהג עליו אבלות דנפל הוא עד שמת ליום ל"א.
על כן פירשו ז"ל דדיני אבילות אפילו ביום ראשון דרבנן אלא (דאבילות) [דאכילת] קדשים ביום ראשון דאוריתא, וא"ת ולדבריהם מאי עשה איכא דאמרינן ודחי עשה דיחיד כיון דדיני אבילות דרבנן, והם פי' ז"ל דהאי עשה לאו דוקא אלא דעשה דדבריהם עשה קרי ליה כדאמרינן [ר"ה ל"ב ע"א] לענין שופר בר"ה אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה ואיתמר עלה טעמא שבתון עשה הוא והו"ל יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה כלומר דתקיעת שופר דוחה את לא תעשה ועשה ואלמא משמע דלדבר שהוא שבות קרי ליה עשה ולא תעשה. והכא אלמלא דעשה דאוריתא עשה דרבים היו מעמידין עשה דידהו לדחות עשה דאוריתא בשב ואל תעשה. תדע שהרי לענין אבלות לא אתי דושמחת ודחי אנינות שהרי לדברי האומר אנינות לילה מדאוריתא אונן אינו טובל ואוכל פסחו לערב. ולדידי הראיה שהביאו מההיא דר"ה אינה ראיה בעיני דדילמא לא נקט ההוא לישנא אלא משום דקתני בה אין חותכין אותו בדבר שהוא בלא תעשה.
והרמב"ן ז"ל [שם] הכריע כדברי הגאונים ז"ל דדיני אבלות דאוריתא יום ראשון כדאמרינן באבל [פ"ד ה"ב] ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו ספק שהוא בנו ספק שאינו מתאבל ואונן ואינו מטמא. אי זו אנינות מיום מיתה עד יום קבורה דברי ר' וחכמים אומרים אין לך איסור באנינה אלא יום א' בלבד, הרי בכאן ספק אבלות להחמיר אלמא ספק תורה הוא, ודקשיא לך למה הקלו בספק ולדות י"ל דלאו משום ספיקא דרבנן הוא אלא משום דכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו ואין בו אבלות בלבו של אדם ולבו נמשך בשמחה ולא מקיים ביה ואחריתה כיום מר הילכך אין מתאבלים עליו, ותניא בסיפרא [פ' אמור] יכול לבנו ולבתו הנפלים ת"ל לאמו ולאביו מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו נפלים, ומינה ילפינן דלגמרי מיעטינהו רחמנא ואין הולכין בהן אפילו אחר הרוב אלא כל שלא הוחזק בן קיימא אינו מטמא לו. וכיון שאין כהן מטמא לו אין מתאבלין עליו דנפלים לאו ספקא קא ממעט רחמנא להו דהא בנו הוא ודאי אלא גזירת הכתוב הוא שלא יטמא לנפלים. (ילמדו) [ולמדו] חכמים אבלות מטומאה וכן לענין אנינות ומה שפסקו הלכה כדברי המיקל באבל מפני שלא מצאו מחלוקת שבאבל אלא בשל דבריהם כגון במקצת שביעי ככולו ובנטילת צפרנים ובבא ממקום רחוק משלשה ואילך אם מונה עמהם, ובשמועה רחוקה, וכללו של דבר בדקדוקי סופרים שהחמירו על עיקר אבלות תורה.
וא"ת א"כ למה [לא] חייבוהו באבלות כשמתו מוטל לפניו לפי שהוא עיקר אבילות ועיקר מרירותו של אדם ועליו כתיב ואחריתה כיום מר. וי"ל דודאי נוהג הוא במקצת דברי אבלות שהרי אסור ברחיצה וסיכה ק"ו מאכילת בשר ושתיית יין ואכילה כל צרכו נמי אסרו עליו ואצ"ל בשמחה ובתספורת, ולא תקשי לן משנמסר לקוברים דמותר לאכול בשר כיון שאינו מוטל עליו לקוברו דמ"מ בעידונין ושמחה אסור הוא ואסור בשאילת שלום שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר במלאכה נמי או מלאכת עצמו אפילו אחרים אסורים וכבר אמרו [אבל פי"ד] שאסור לישב אפילו על מטה כפויה אלא ע"ג קרקע הוא צריך לישב לא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל ואינו מעטף הראש ואינו חייב בכפיית מטותיו באלו הקלו עליו מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקוברו ולילך עמו מעיר לעיר, ואם באת להחמיר עליו בחליצת מנעל וסנדל ועטיפת הראש אף עסקי המת נפסדין בכך לפיכך לא החמירו עליו באלו. וכן במלאכה אינו בדין לאסור עליו מלאכת קבורתו של מת והלא אפילו לאחר קבורה מגלה ראשו לכבוד הרבים כ"ש לכבודו של מת והרבים המתעסקים עמו והנושאין במשואו.
וכן נראה עוד שעיקר אבלות מן התורה אינו אלא בעידונין כגון רחיצה וסיכה ותשמיש ושמחה, ותפילין שהן פאר, ותכבוסת ותספורת דשמחה הוא ואבלות (כשראה) [כשמה] לא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברי אבלות וזהו אנינות שבלב, שממנו למדו שלא יתעסק בדברי שמחה אלא מנעל וסנדל ועטיפה אינן תורה שלא אמרה תורה לענות ולצער עצמו ממנהגו של עולם לפיכך הקלו באלו עד שיקבר והוא הטעם בעצמו למה שאמרו באבל [להלן ט"ו ע"ב] יצא לדרך נועל ומה שאמרו [כתובות ד' ע"א] בועל בעילת מצוה ופורש ולא אסרוהו מפני שאנינותו בזה תורה לפי שבעילת מצוה עשה של תורה היא, וכדתניא [ברכות י"א ע"א] ובלכתך בדרך פרט לחתן ודחו זו מפני זו. וכן י"ל בתפילין משום דמצוה רבה היא לא אסרום אלא יום ראשון שיש בו אבלות של תורה אבל משם ואילך לא רצו לבטל מצוה של תורה משום אבלות דדבריהם. ומ"מ משעת אנינותו אסור בהן כדאמרן בר' עקיבא [אבל פ"ח] כששמע שמת בנו מיד חלץ תפליו ומפני שהוא טרוד בקבורת המת ואין לבו באבלותו לא מנו שבעה ולא שלשים אלא משעה שיסתם הגולל, ועוד שהרי על כרחם התירוהו במקצת דיני אבלות עד שיקבר מפני צרכו של מת כמו שפירשנו, ואינו בדין שימנה אלא משעה שנוהג (בעולם) [בכולם], כן כתב הרמב"ן ז"ל ללמד זכות לדברי הגאונים ז"ל, ודוקא לשבעה מתי מצוה הוא דאבילות יום ראשון דאוריתא כגון אביו ואמו אחיו ואחותו בתולה בנו ובתו ואשתו, אבל ג' מתים שהוסיפו חז"ל לאבלות כגון אחיו ואחותו מאמו ואחותו נשואה. והרמב"ם ז"ל [פ"ב דאבל ה"א] מונה אשתו מדברי סופרים ואינו אלא מן התורה וכן שנאוה עמהם בברייתא [כ' ע"ב] לפי הגירסא הנכונה וכן כתובה בהלכות ובנסחי הגאונים ז"ל שהרי כהן מטמא לה, ויוסף הכהן [זבחים ק' ע"א] טמאוה[ו] אחיו הכהנים בערב פסח בעל כרחו. ומה שאמר הרב ז"ל שהיא מדברי סופרים ועשו אותה כמת מצוה ההיא באשתו קטנה מיתניא בהדיא כדאיתא בפ' האשה רבה [יבמות פ"ט ע"ב] ומינה דהא גדולה דאוריתא היא וכן כתב הרב ז"ל באחותו נשואה שבאבלותה מן התורה. וזה לא ידענו לו שום סמך ומקום טענה.
והראב"ד ז"ל פי' (כי) [אי] אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה וכו' כלומר אבלות דשלשים יום דהיינו גיהוץ ותספורת דדרשינן פרע פרע מנזיר דכתיב [ויקרא י'] בבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, וכתיב [במדבר ו'] גדל פרע שער ראשו, ואיתקוש אבלות דבגדים לאבלות דתגלחת דכתיב ראשיכם ובגדיכם וכתיב נמי ביואב [שמואל ב' י"ד] גבי אשה התקועית ולבשי בגדי אבל כאשה זה ימים מתאבלת על מת. אלמא אשכחן בגיהוץ טפי מחד יומא. וכה"ג אמרינן הכא דאי(ת) אבלות דמעיקרא היה כגון ח' ימים לפני הרגל אע"ג דאיכא עשה דיחיד כל שלשים יום בגיהוץ ותספורת אתי עשה דרבים ומבטל ליה לגמרי, וס"ל לרב ז"ל דגזירת שלשים דאוריתא ויש בהם עשה.
והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דודאי אבלות דרבנן תדע שהרי רגל מבטלן בקוברו ז' קודם לרגל עשו אותו כאבלות שאר הימים שהרגל מבטלן מה שאין כן ביום ראשון שהוא מן התורה שאין רגל מבטלו ואע"פ שמפסיק בקוברו ברגל התם דין הוא שלא יחול אבילות ברגל שכבר חל עליו עשה של שמחת הרגל ואעפ"כ רצו לעשות זכר לאבלות מפני שיש לו עיקר בתורה, (ואינו) [ו]נוהג לאחר הרגל, אלא ל' (א"כ) [א"ת — אם תורה הן] יפסיק הרגל וינהוג לאחר הרגל בשאר השלשים, ועוד כל דבריהם אסמכתא הם, ואדרבא [לא] משמע הא כ"ע מחייבי (אלה) [אלא] אבני אהרן אם תעשו תמותו הא לכו"ע רשות, והא תלמודא דמהאי קרא דרשינן שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה בשעת עבודה אלמא האי קרא לחיובא דבני אהרן משתמע ובשעת עבודה הוא, וכן מה שאמרו [להלן כ"ד ע"א] אבל שלא (פרס) [פרם] ולא פרע חייב מיתה, כאותה שאמרו [שם] אבל ששמש מטתו חייב מיתה, והתם ודאי בכל ז' קאמר ומאי מיתה עונש חכמים כענין [ברכות ד' ע"א] כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.
<h2>דף טו.</h2>
כגלו של עכן פי' דכתיב [יהושע ז'] (ויעמידו) [ויקימו] עליו גל אבנים גדול. אלא ב"ד שולחין ומניחין אבן אחת פי' דבהכי סגי לזכר בעלמא ולא אתפרש מהיכא נפקא ליה. לא תעטה על שפם פי' וקרא בפורענותן של רשעים משתעי שלא יהו סופדין ומתאבלין זה על זה מרוב מתים שיהו בהם ולא יוכלו להתאבל עליהם ומרוב הפורענות הניתן עליהם בחייהם ישמחו כל א' וא' במיתתו של חברו ולא יקשור אבל עליו.
אבל אסור בשאלת שלום מדאמר רחמנא ליחזקאל ע"ה האנק דום פי' שאמר לו רחמנא אע"פ שאמרתי לך שלא תתאבל אפ"ה עשה קצת אבלות כלומר האנק ותאנח כדרך שצועקים על המתים כשיעבור אדם לפניך, ותדום דממת המתים כדרך שעושין למתים שלא תשאל בשלום שום אדם להודיע למי שאינו יודע שהוא אבל שאם לא כן לא יהא נזכר לשום אדם שהוא אבל שהרי מניח תפילין ולא עביד עטיפת הראש וכל זה להודיע לכל שלא יתאבלו ישראל על מתיהן, וי"מ דבכל ענין צוה עליו שלא יתאבל כלל, והכי משמעתיה דקרא מהאנק ומדום שהוא אבל של מתים לא תעשה אותו כלומר כל דבר שאסור לשאר אבל לעשות אני מצוה לך שלא תעשה כגון שאלת שלום ודברי תורה, ולא נהירא בעיני דא"כ כי היכי דאמרינן בגמרא גבי דברי תורה מכלל דלכו"ע אסירי ה"נ הוה ליה למימר גבי שאלת שלום מכלל דכו"ע אסירי.
אבל אסור בדברי תורה וכו'. האנק דום פירוש האנק ותצעק ממה שהעולם דוממין ושותקין וזהו דברי תורה כנ"ל. בפקתא דערבות פי' בקעת פלונית הידועה להם והיא יבשה ארץ שאין נמצאין שם מים ונתן לו עצה שיביא לשם וימכרם לעוברים ושבים ומהם תהא פרנסתו שאין לו במה שיתפרנס אלא במלאכה זו שהרי אסור לאדם שישכרנו וגם הוא אסור לשכור אחרים ומי יעבוד קרקעותיו ונמצא שהוא צריך למכור את שלו מעט מעט ולכך התירו לו בדבר זה כדי פרנסתו. אבל אסור בתכבוסת פירוש כל ז' ופירוש במים צוננין ומז' ועד ל' דוקא גיהוץ דהיינו במים ואפר או בנתר ובורית אבל בצונן מותר. ודוקא כלי צמר אבל כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ כדלקמן. דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם וכו' ולבשי נא בגדי אבל כלומר שחורים ומכוערים. אבל חייב בכפיית המטה פירוש שיהיו רגלי המטה עליונים והוא שוכב ואוכל בה כלומר חוץ מיום השבת שחייב לזוקפה וה"מ בשעת שינה ובשעת אכילה שמסב על מטות כפויות. אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא יושב ע"ג קרקע שנאמר [איוב ב'] וישבו אתו לארץ.
<h2>דף טו:</h2>
ורחיצה בכלל סיכה פירוש לפי שלא מצינו איסור בסיכה ומותר ברחיצה, וכתיב נמי [תהלים ק"ט] ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו.
הא דבעי' מנודה מהו בנעילת הסנדל ולא איפשיטא. איכא למידק אמאי לא אפשטוה מהא דאמרינן פרק הזהב [ב"מ נ"ט ע"ב] כשברכו לר' אליעזר אף הוא קרע את בגדיו וזלגו עיניו דמעות חלץ מנעליו ונשמט וישב ע"ג קרקע וי"ל דשאני מבורך דהתם דהיינו מוחרם דחמיר ממנודה.
דכתיב וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה פירוש לאחר ז' שמת הילד מכלל דמעיקרא הוא דאסור. וא"ת והא כתיב לעיל מיניה כאשר ראה שמת הילד ויקם דוד (מעל לארץ) [מהארץ] וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו. וי"ל לפי שאין המלך רשאי לנוול את עצמו בימי אבלות כדך שהקלו עליו ביום הכפורים דתנן [יומא ע"ג ע"ב] המלך והכלה ירחצו את פניהם וכן פטרוהו מכפיית המטה כשהוא אבל. גם י"ל כי דוד המלך לא רחץ ולא סך אלא להעביר מעליו את הזוהמא והעפר ששכב בארץ וחלף בגדים אחרים מפני הקריעה שקרע כשמת הילד דתניא [כ"ד ע"א] אם בא להחליף מחליף ואינו קורע. וגרסינן באבל מעשה באחד ששמש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גויתו. ופשטי' דמצורע נמי אסור בתשמיש המטה והיינו בימי ספירו אבל בימי חלוטו והסגרו מותר.
ושמשו מטותיהן, א"ל אביי ודילמה מנודה לשמים שאני דקיל, ואקשי' דקיל. והא אמרת התם חמיר וכו' וכתב הראב"ד ז"ל ואיצטריכי למימר לדעת אביי המדחה מ"ט אקיל רחמנה במנודה לשמים בהנך טפי מהנך, או מ"ט דאחמיר בהנך טפי מהנך, וי"ל משום דתשמיש וקרבנות מצות נינהו אבל עטיפה ושלום אינן מצות והבורא ית' שהאדם שלו והמצות שלו לא רצה לבטל מצותיו מפני נדויו. אבל מנודה לב"ד אין בידם לחלק אלא או בכל יהו אסור או בכל יהו מותר. והשתא דלא איפשיטא כולהו לקולא. ועוד דלא אשכחן בר' אליעזר [ב"מ נ"ט ע"ב] שנתעטף ראשו אלא מנעליו לבד.
והיו ישראל משלחין קרבנותיהן פי' שאפילו עם משה לא הי' הדבור כל אותן השנים שהיו אותו הדור קיים. ודחי ליה אביי ודילמא מנודה לשמים שאני דקיל ולא ידעינן אם הוא קיל ממנודה לשמים או חמיר או אם הוא שוה ואזלינן ביה לקולא בכלהו. בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן. ובסיפרא [פט"ז] מרבה לשאר קרבנות מאם זבח. ועופות ומנחות ויין ולבונה וקרבן עצים מקרבנו דכתיב ואם זבח שלמים קרבנו וכו'.
<h2>דף טז.</h2>
אמר רבא מנא לן דמשדרינן שליחא מבי דינא פי' אידי דמשתעי במנודה מפרש מילי דמנדין עליהו. ומזמני' לדינא שיבא לדין. דכתיב ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה'. י"מ דמשה הי' שליח ב"ד שהוא שלוחו של מקום ולפניו זימן אותם לדין למחר ולא הלך משה להזמינם, ולא נהירא בעיני דאם הוא שליח למה לא הלך הוא בעצמו להזמינם. וי"ל לפי פי' זה דמשה עצמו הלך להזמינם שהוא היה שליח ולא ע"י אחר, והנכון דמשה היה ב"ד עם הבורא ית' ועשה שליח לקרח לקרוא לעדתו לדין למחר, ומשה לא הלך להזמינם לפי שאין הדיינים מזלזלין בעצמם לקרוא לבעלי הדין לפניהם ולית ביה משום יוהרא אלא חייבין בעלי הדין לבוא לפני ב"ד על פי השליח.
לקמיה גברא פלניא כלומר בשם המומחה. דכתיב לפני ה' ולא אמר לפניו. את ופלניא כלומר שיודיעוהו פלוני צועק עליך. דכתיב אתה והם ואהרן, שקרח הי' חולק כנגד אהרן על הכהונה. ומנא לן דקבעינן זמן דכתיב מחר, וזימנא בתר זימנא כלומר שאם [לא] בא לזמן ראשון שנתנו לו שאין אנו רשאין לנדותו על זה. דכתיב קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד, כלומר שלא ישמח פרעה מלך מצרים בעבור שנבוכדנצר קבע לו זמן להלחם עמו ביום פלוני ולא בא שאע"פ שהעביר המועד עוד יבוא. נמצא שדרך מלכות הוא להאריך זמנם. כ"ש בישראל שדרכיה דרכי נועם נתיבותיה שלום. ומנא לן (דאי אתעקר) [דאיתפקר] בשליחא דבי דינא כלומר אם מעיז פניו וחרף הב"ד בפני השליח ב"ד דאתי ההוא שלחא ואמר ולא מיתחזי כלישנא בישא. שנאמר העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, ורצה לומר על משה רבינו ע"ה אלא שכינה הכתוב, ובא השליח והגיד למשה שהרי כתבו משה רבינו בתורה. נמצא שהגיד לו היאך כתבו בתורה אלא ללמד ממנו הלכה למעשה. וגרסינן בפרק הגוזל [ב"ק קי"ב ע"ב] אמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי. וה"מ לשמתא. אבל לפתיחא לא. פי' פתיחא שטר של שמתא שנותנין ב"ד ביד בעל דינו להודיע לכל שהוא משומת. ואם חזר וצריך לקרוע השטר אינו מחזירו עד שיתן שכר הסופר והילכך אין השליח נאמן לפי שהוא ממון ולממון בעי' שני עדים כדאיתא התם.
דכתיב אמר מלאך ד'. פירוש צריך השליח של ב"ד כשמשמת לאחר בשליחות ב"ד שיאמר לו דעת פלוני הרב לנדותך על זה שאם לא כן אין להאשימו כשלא חש לדבריו לפי שסובר שהשליח אמר מעצמו. אבל כשהזכיר לו שם ב"ד ולא חש ראוי לנדותו. וברק היה שליח למלאך ואמר לכל בפני מרוז הבדלו מעל אהלי מרוז ומעל סביביו כי כן צוה מלאך הש"י.
ומנא לן דמחרימי' פירוש לאחר שנדוהו שני פעמים. דכתיב יושביה וסתם מושב האדם ד' אמות. ומנא לן דפריטי' חטאיה בציבורא פירוש להודיע על אי זה עון נדוהו. דכתיב כי לא באו לעזרת ה'. ומרוז איש חיל היה ושר אלף היה ולא עזר את ברק בן אבינועם. אמרי לה גברא רבה הוא פירוש על מלאך ה' שכן ת"ח נקראו מלאכים דכתיב [שופטים ב'] ויעל מלאך ד' מן הגלגל אל הבוכים וזה פינחס. ואיכא דאמרי כוכב הוה אותו מלאך דכתיב מן השמים וכו'.
ומנא לן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה פירוש דכפתינן ידיו ורגליו ואסרינן פירוש שקושרין אותו על העמוד להלקותו. אמר רב יהודה הרדפה פירוש יורדין עמו לחייו לפסוק מזונותיו שמושיבין אומנים אחרים סמוך לו שיעשו אומנתו. ויש מפרשים שרודפים אחריו בשני נידויין ואח"כ ארירה. וגרסינן בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ו ע"א] תנא ארור בו שבועה בו נידוי בו קללה, ויליף להו מקראי התם. ואלו נתכוין לאחד מן הלשונות אע"פ שלא אמר בפירוש הוי מנודה ואסור לישב בתוך ד' אמותיו ואם נתכוין לקללה הוי קללה ואין צריך להתרחק ממנו ואם נתכוון להשביעו בזה הלשון הוא מושבע בו אע"פ שלא השביעו בפירוש. ואם יעבור עליו כעובר על השבועה.
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מנדין לאלתר פירוש תכף דלא ציית דינא ועומד בנידוי ל' יום ואם לא חזר בו שונין לנדותו פעם אחרת ל' יום אחרים ואם לא חזר עדיין מחרימין אותו. רב הונא בר חיננא אמר רב חסדא מתרין בו שני וחמישי פירוש אם לא ציית דינא לא משמתינן ליה לאלתר אלא מתרין ביה שני וה' וב' אע"פ שמסרב לבוא לב"ד דדילמא משתמיט עד דמשכח זוזי ופרע והיינו דאמרינן וה"מ לממונא כלומר שגזל חבירו. אבל לאפקרותא כלומר שהעיז פניו לחרף ת"ח מנדין לאלתר בלא התראה. וכתב הראב"ד ז"ל לממונא נמי דוקא למאן דלא אתי לדינא ועד דאתי לדינא לא שרינן ליה לא נידוי ולא חרם. אבל למאן דאתי לדינא ולא ציית לדינא לא מחרימין ליה כלל ואין שונין לאחר ל' יום אלא לבתר דיהבינן ליה זימנא ב' וה' וב' כתבינן פתיחא עלויה דהיינו שמתא והיינו נידוי וקללה ולבתר תשעין יומין נחתינן לנכסיה וקרעינן לפיתחא והכי איתא בהגוזל זוטא [ב"ק קי"ב ע"ב].
טוט אסר וטוט שרי פירוש אין בין נדוי להתר כלום אלא כיון דמפייס ליה שרינן ליה לאלתר דטוט אסר כלומר תקיעה ראשונה של שופר לנידוי ותקיעה שניה היתר וקול התקיעה קורא טוט. והא קמ"ל דלא חיישי דילמא איכא דשמע בנדוי ולא שמע בהיתר וכשיראה שהן בדלין ממנו ומיד קרבין אצלו יקל בנדוי ב"ד דאיכא למימר דמאן דשמע בהא שמע בהא או אחרים יגידו לו שכבר התירוהו.
ת"ש מנודה לרב מנודה לתלמיד פי' החציף פניו כנגד רבו וחרפו ונדהו הרב, מנודה הוא התלמיד לכל תלמידיו וה"ה לכל העיר. מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב ודוקא שנדה התלמיד שלא בפני הרב דאלו בפני רבו אפקרותא הוא והוא עצמו צריך נדוי. חלקו אינו מופר פי' ולא סגי בהיתר השנים אלא א"כ נתן להם רשות. ש"מ תלמיד שנידה לכבודו נדויו נדוי פי' מדקתני אינו מנודה לרב ש"מ דלכבודו נידה התלמיד שהעיז אדם אחר פניו כנגדו שאלו נידה לחלול השם מנודה הוא לרב ולכל ישראל.
ת"ר אין נדוי פחות מל' יום פי' מסתמא, אבל אם חזר בנתים ופייסיה לבעל דינו אפי' לאפקרותא שרינן ליה לאלתר. ואם לא חזר בו בנתים ובא לסוף ל' יום לב"ד להתיר נדויו שכבר קבל את דינו, נראה דשרי ליה אע"פ דלא פייסיה לבעל דיניה כמי שנתחייב מלקות שכיון שלקה בין שחזר בו בין שלא חזר בו מניחין אותו. והנדוי הוא תלוי ביד ב"ד למעטי' בימי הנדוי או להרבות כדאיתא בירושלמי [ה"א] וכ"ש אם פירשו לו ימי הנדוי כך וכך שמתירין אותו לסוף הזמן שפסקו עליו. מ"מ יש על הב"ד שלא לצאת מן השטה ע"י כעס ולעיין על מה שהוא אדם לפי כבודו וחכמתו ואם ראוי ליריד אותו לא יציל מן הנדוי. א"ל לאבוה איקפיד פי' (כ)שלא אמר רבינו.
<h2>דף טז:</h2>
אחרונים מכלל דאיכא ראשונים פירש"י דלשון דברי לשון נבואה כמו דברי ירמיהו [ירמיה א'] ועל כן תמה היכן מצינו לו לדוד דברי נבואה חוץ מזו. אישתיק וכו' והראב"ד ז"ל לא פירש כן. אלמלא אתה שאול והוא דוד פירוש אלמלא נולד במזלך ואתה במזלו לומר שהמזל עומד לך ולא חסידותך שהוא יותר חסיד ממך. א"נ שלא היה קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו כמו שהיא תלויה לך. ואין מעמידין פרנס על הצבור וכו' כדאיתא במס' (שבת) [יומא כ"ב ע"ב].
וישמע עבד מלך הכושי לא נתפרש שמו אלא אותו האיש עבדו של מלך הכושי היה. מאי קאמר אטו יושב בשבת שמות גבורים נינהו י"מ וכי ראש השלישים היה והלא דוד היה ראש לכולם. ואע"פ שכתב על בניהו בן יהודע מן השלשה הכי נכבד לא שהיה להם ראש. ולא מינהו דוד עליהם אלא שהיה נכבד בעיני דוד יותר מכולם אלא על דוד עצמו הוא מדבר ושמות גבורותיו קאמר. ואע"פ שאין דרך זה מדרך הדקדוק כי הגבורה שם והגבור תואר. תהא ראש לשלשת אבות. פירוש לזרע ג' אבות ורש"י ז"ל פירש על אברהם יצחק ויעקב לימינו. ואדם שת מתושלח לשמאלו. ודוד באמצע והם שבעה רועים. היה עושה עצמו כתולעת מלשון וכבגד עדים [ישעי' ס"ד] שהוא ענין רקבון שמרים תולעים.
<h2>דף יז.</h2>
אמר רב יוסף האי צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתיא דפסיקא ליה פי' אי קים ליה שחברו חייב לו ואינו רוצה לפורעו רשאי לנדותו עד שיפרענו. היכי לעביד לישמתיה כלומר להחרימו. צריכי ליה רבנן ואמרינן לעיל [ט"ו ע"א] לא נשכר ולא נשכרין לו לא שונה ולא שונין לו וכו' וא"ת ינדוהו ותנן מנודה שונה ושונין לו וי"ל דעל עבירה לאו בר נידוי הוא משום דלית ליה זמן ל' יום אלא בר שמתא עד יום מותו אם לא ישוב. עיין ביה בדיניה אי מיבעי ליה למשרי ליה כלומר אם יתכן להתירו.
ומה שפחה של בית רבי לא נהגו לה חכמים וכו' הקשה הראב"ד ז"ל ולמה לא התירתו בתוך ג' שנים וא"ת כבר מתה והיא היתה גדולה מכל החכמים שבאותן הדורות והא איכא התם נשיא והוא רבן גמליאל שמתיר את כולן כדאמרינן נדהו ולא ידע מי נדהו ילך אצל נשיא וכו' תירץ ז"ל דהא דאמרינן דנשיא מתיר דוקא הספקות כגון שלא ידע מי הוא המנדה דאזלינן בספיקא בתר רובא ורובא דישראל לא שקלי להדי נשיא. אבל כשמנדה ידוע והוא חשוב כל אדם מתיירא מלשקול עצמו כנגדו שאם שוה לו בחכמה שמא אין שוה לו ביראת חטא ולא בגדולה ולא במנין שנים. וכיון שכן צריך החכם לדקדק כשירצה להתיר מה שאסר חברו שהרי נתיראו אותן הנשיאים מלהתיר נדוי של רב יהודה והשפחה. ועוד תירץ ז"ל שהיא היתה קיימת ועל זה לא התירתו לפי שלא נתחרט אותו האיש על העבירה ולא בא לפניה ולא לפני ב"ד שיתירו לו שמתא שלה ואע"פ שנתנו חכמים שיעור לנדוי ולנזיפה כדלעיל [ט"ז ע"א] אבל לשמתא אין בו זמן עד שיתודה חטאו. ואפילו מתה היא השפחה החכמים רשאין להתירו כל זמן שיתחרט. והכי איתא בירושלמי [ה"א] דגרסינן התם הדא אמרה העושה דבר שלא כשורה צריך נדוי. ר' שמעון בן לקיש היה מעיין תאנים בכרכרית אתון לסטאי גנבין מנהון בלילה וכו' הדא אמרה המנדה את מי שאינו צריך נדוי וחזר ונדה אותו נדויו נדוי. ומי מתיר ולא כן תניא מת א' מן המנדין אין מתירין לו אמר ר' יהושע ב"ל הדא דתימא בשאין שם נשיא אבל יש שם נשיא הנשיא מתיר. ר' יעקב בר אחא מעשה באחד שמת אחד ממנדיו ולא התירו לו ולמה לא התיר לו נשיא בשלא חזר בו ע"כ. נמצא כי לא היה מגריעות הנשיא וחשיבות המנדה אלא מפני שבעל העבירה לא חזר בו. למערתא דחסידי ולא קבלוהו פירוש שמצא עכנא כרוכה בפתח המערה ולא הניחתן להכניסו לשם.
ויעשה כל מה שלבו חפץ פי' לא שיתיר לו לעשות עבירה בסוף אלא כך אמר (יתענה) [יתעטף] בשחורים ובגלות ואני ערב בדבר שאם יעשה כן יכוף את יצרו שכיון שגלה ממקומו ולבש שחורים אין יצרו מתגבר והיינו דאמר ויעשה מה שלבו חפץ כלומר יעשה מה שיכול שהרי הוא נכנע. ואם יתגבר עליו יצרו אחר כל זה ואינו יכול הוא לתקפו מוטב שיעשה החטא במקום שאין מכירין אותו ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. וזה האיש כך עשה כדי לכוף את יצרו ומש"ה קבלוהו במערה דדייני ומ"מ שמתיה דגברא רבה דכותיה מיבעי ליה למיכף יצריה בדוכתיה. א"נ י"ל דלבתר דשמתיה עבד כר' אלעא. ומפני שעשה תשובה קבלוהו. ואפ"ה במערתא דחסידי לא קבלוהו כיון שלא נתגבר על יצרו במקומו והוצרך לכך.
שלו נדוי ושלך אינו נדוי ומהא שמעינן דכל מי שנדה לאחר שלא כדין והפך לו המנודה את נדויו עליו שהראשון צריך היתר ולא השני ואע"פ שהראשון גדול מהשני. והמנדה על תנאי אפילו נתקיים התנאי מעצמו ולא ע"י המנדה. כיון שלא גילה דעתו אם הקפיד על תנאיו או לא, צריך הפרה כדאשכחן ביהודה גבי בנימין כדאיתא במסכת מכות פרק אלו הן הגולין [י"א ע"ב]. והמנדה לאדם בפניו, צריך היתר בפניו, ולא שישלח לב"ד שהוא מתחרט ויתירנו, אבל אם נדהו שלא בפניו שלא רצה לבא לב"ד מתירין אותו בין בפניו בין שלא בפניו וכן הנשבע שלא לצורך ומוציא שם שמים לבטלה חייב נדוי ואם שמע חברו ולא נדהו הוא בעצמו יהא בנדוי. ומ"מ מותר להתירו מיד אע"פ שלא יתחרט דהאי נדוי גערה בעלמא הוא והכי איתא בנדרים פ"ק [ז' ע"ב].
באושא התקינו וכו' אין מנדין אותו כלומר בפרהסיא. אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך והוא יבין ויעמוד בביתו שלשים יום ולא יצא לחוץ. חזר וסרח מנדין אותו בפירוש ובפרהסיא ולא ישאו פניו. דאמר רב גידל אמר רב ת"ח מנדה לעצמו ומפר לעצמו. ומפרש התם בנדרים [ז' ע"ב] דהיינו כשהיו רוצים לנדות אדם גדול מבני הישיבה כדי שלא יתבייש היה הרב מנדה עצמו וכשבא לביתו היה מתיר עצמו. ואע"ג דאמרינן [שם] אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים היינו דוקא משום דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. אבל בנדוי לא בעי אחרים. והתם [ח' ע"א] אמרינן אם נדוהו בחלום מה דינו. אמר רב שם מיתה כלומר מיתה בה. ומהני ביה כנורא בתנורא נ"ל פירוש' שהוא מכלה הכל כאש בתנור. והיינו דאמרינן ופליגא דר' יוחנן כלומר שהיה יוצאת ממנו. אמר רב יוסף שדי שמתא אגנובתיה דכלבא כלומר לזנבו. ואיהו דידה עבדא. כלומר עביד בה מקום השמתא.
<h2>דף יז:</h2>
מאי שיפורי פי' מ"ט משמתין בשופרות. מאי תבריה פי' למה תוקעין ג' שברים כשמשמתין אותו. מתני'. והנזיר והמצורע וכו'. כשלא היה להם פנאי לגלח פי' שבאו סמוך לערב מותרין. שלא ישהו קרבנותיהן כלומר לא קנסינן להו לומר אי שרית ליה לגלח במועד דילמא אתי לאשהויי קרבנותיו שיאמר למה אעלה לרגל ט"ו ימים לפני החג להקריב קרבנות צרעתי ונזירותי אמתין עד הרגל שאני מזומן לעלות שם ונמצא שאינו מקריבן בזמנן קמ"ל דלא גזרינן ולא קנסינן להו אלא מותר לגלח כדי שלא ישהו קרבנותיהם. ומודים חכמים וכו' פי' אע"ג דלדידהו לא אמרינן מקצת היום ככלו כדלקמן [י"ט ע"ב] ובעו יום שמיני שיבטל גזרת שלשים מ"מ היכא שיום שמיני בשבת מודו שיגלח יום שביעי ויעלה לכאן ולכאן. לא צריכא כשחל שביעי וכו' פי' ואנוס הוא לפי שאינו יכול לגלח ערב שבת לפי שהוא יום ששי ולא בשבת ג"כ מפני שהוא שבת והילכך מותר לגלח ברגל. כי תניא מותרין כשתכפוהו אבליו פי' כגון זה אחר זה תוך ל' יום. אמר רב חסדא בתער ולא במספרים פי' חותך מקצתו בתער שהוא בסכין דרך שינוי ולא במספרים כדרך המתגלחין. וי"מ בתער הוא שיגלח מלמטה עיקרי השער כדי להקל עליו. אבל לא במספרים שיחתוך מזנבות השער מפני שזה נראה לעינים אבל תחת שערן אינו נראה. במים אבל לא בנתר פי' אפילו במים חמין אבל לא בנתר שהוא גיהוץ. אמר רב חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת פי' תוך ז' אפילו במים צונן מדשרי' לתכפוהו אבליו דמשמע דוקא תכפוהו הא לאו הכי אסור.
ת"ר כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים במועד. פי' כיון שהיה לו פנאי ליטלם ערב הרגל. דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר. י"מ טעמא משום דצפרנים גדלין תדיר ואע"פ (שנטלן) [שלא נטלן] קודם המועד מותר ליטלן במועד. ובהאי טעמא פליגי באבל דר' יהודה סבר שכשם שאסרו לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו ור' יוסי מתיר. ופי' הרא"ה ז"ל דאבלות דצפרנים נפקא ליה מדכתיב [דברים כ"א] וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה ומתרגמינן ותרבי ית טופר(נ)הא. וכתיב ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. ור' יוסי ס"ל כר' אליעזר דאמר מגלחת את ראשה (ומעכבת) [ומעברת] את צפרניה כדאיתא באבל רבתי [פ"ז]. א"נ ס"ל לר' יוסי דקרא דכתיב ועשתה את צפרניה לאו משום אבלות הוא אלא משום נוול כדי שתהא מנוולת לפניו.
<h2>דף יח.</h2>
שקלינהו לטופרי וכו' פי' שקלינהו שמואל לטופריה וחבטינהו באפיה פי' באתר דלא שכיחא אשה, א"נ הדר מכניס להו וזורקן לפי שאינן מזיקות אלא במקום נפילה ראשונה. וא"ל שמואל לפנחס לית לך ברית וכו' כלומר ראה הצפרנים שתפשני עליהם ואמרת לי אלו דידיה הוה מי הות מזלזל כולי האי עכשו אתה רואה שאני נוטלן ואיני חושש ולית לך ברית כרותה לשפתים כענין אל יפתח אדם פיו לשטן.
ש"מ תלת וכו' יש מוכיחין מכאן דבגנוסתר מותר בחולו של מועד מדלא אמר ש"מ ארבע, ש"מ דבגנוסתר אסור ויש דוחין ראיה זו דהא דלא חשיב ארבע משום דלא אתא למימר אלא הקולות שלמדנו ממנו וזו חומרא היא. קוברן צדיק וכו' כלומר שמצדיק דרכיו בדין וביושר. שורפן חסיד ונקרא חסיד על שעושה לפנים משורת הדין. וי"מ משו"ה נקרא חסיד דאע"ג דידע דשריפת צפרניו מזיק ליה לגופיה אפ"ה שורפן שלא יהיו בעולם למכשול. והזורקן רשע וטעמא שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל, וי"מ משום אסטניסות תפיל, וי"מ משום כשפים. כיון דאשתני אשתני פי' לפי שאינן מזיקות אלא במקום נפילתן. אבל אי כניש להו וזורקן לא. (וכתב הרב ר' יונתן ז"ל דדוקא היכא שעברה עליהן אשה עוברה תכף שנפלו לארץ כלומר באותו יום עצמו אבל אי כניש להו לאחר אותו יום שכבר נשתנה מראיתן מחמת הקרקע אם רוצה לזורקן ברה"ר לית לן בה ע"כ). והיינו דקאמר וכי תימא אכתי איכא למיחש שמא יקבצם מבית הכנסת ויזרקם לחוץ ותעבור אשה עליהם ואכתי היכי מצי למזרקינהו בבית הכנסת. להא ליכא למיחש דכיון דאשתני אשתני ואפילו יזרקם אינן מזיקות, כיון שאינן במקום נפילה ראשונה וכן אין המקום מזיק שנפלו שם מדשמואל דזרקינהו באפיה. וי"מ שבאותו יום שנפלו אי כניש להו ושדי להו לבראי מזיקות. וכן כתב רבי' יהונתן ז"ל דוקא היכא שעברה עליהם אשה עוברה תכף שנפלו לארץ כלומר באותו יום עצמו אבל אי כניש להו לאחר אותו יום שכבר נשתנה מראיתן מחמת הקרקע אם רוצה לזורקן ברה"ר לית לן בה עכ"ל. ולפי דבריו ז"ל דהא דקאמר וכי תימא דכניש להו ושדי להו לאבראי וכו' ביום המחרת קאמר. ול"נ דאיכא לאקשויי מאותו יום עצמו שנפלו שם. וכן איכא לאקשויי מדשמואל דזרקינהו ועיין והראשון נ"ל עיקר.
א"ר אמי ובשפה כל שמעכבת. וכן הילכתא ואפילו באבל ותוך ז' מותר ואפילו במספרים. וכן פסק הרמב"ן ז"ל והכי איתא בירושלמי [פ"ג סוף ה"א] דגרסינן התם שפם כנטילת צפרנים לכל דבר א"ר ירמיה ובלבד בנוטות כלומר שנוטות ויוצאות על הפה ומעכבות. ופרמשתקו אמה וזרת כלומר ערלתו לקיים מה שנאמר ושפל אנשים.
גמרא. מתני' אע"ג דאית ליה תרתי ומטנפי פי' ולא אמרינן לפשוט חדא לשמשא ולביש אידך עד שיתיבש ולא בעי כיבוס קמ"ל. אבל לשאר בני אדם דאית להו תרתי אסור אפילו תרתי ומטנפי. ואפילו האחד אסור לכבס לפי שיכול לכבס האחד בעוד שהוא לובש האחר אבל חלוק אחד מותר לכבס שאע"פ שהוא מכבסו קודם המועד צריכים לכבסו עוד פעם אחרת מפני שנזדהם ואפילו של שאר מינין. אבל של פשתן אפילו תרתי או תלתא מכבסין כדאסיקנא בסמוך. וטעמא משום דמזדהמי טפי מכלי צמר. ועוד שאין כיבוסן קשה כשל צמר ושל צמר גפן.
<h2>דף יח:</h2>
מתני'. קידושי נשים פי' שטר קידושין דהיינו הרי את מקודשת לי. ושוברין כגון שנאבד [שטר] המלוה ורוצה הלווה לילך בשיירה עכשו בחולו של מועד ואינו רוצה לפורעו עד שיכתוב לו המלוה שובר ויפסיד המלוה את חובו אם לא יכתוב לו שובר. דיאתיקי צואת שכיב מרע לשון דא תהא למיקם ולהיות. ומתנות דדבר האבד הוא שמא ילכו העדים ויחזור בו הנותן ויאמר לא נתתיו לך מעולם. פרוזבולין משום דאיכא למיחש שמא ילכו העדים ויעבור שביעית או שרוצה ללכת למדינת הים או לצאת בשיירה. ואגרות שום פי' ששומין הב"ד שדה הלוה למלוה בחובו וקורעין שטר חובו ואם ילכו העדים יפסיד המלוה את חובו. ואגרות מזון כגון הנושא את האשה וקבל עליו לזון את בתה ואם ילכו העדים תפסיד הבת. ומיאונין דאיכא למיחש שמא יעבור המועד שמא תביא סימנין ולא תוכל למאן. ושטרי בירורין כגון שבררו הב"ד ליתומים חלק פלוני לזה וחלק פלוני לזה.
ואגרות של רשות פי' הר' יונתן ז"ל (פקתא) [פתקא] דרשותא פי' שהנשיא נותן רשות לזה לדון וללמד לעם הוראותיהן ונקרא (פקתא) [פתקא], וכל מי שנטל רשות מב"ד להיות דיין אם טעה לא ישלם אלא הדר דינא. ואם אין בידו שטר המנוי ישלם מביתו ונמצא שהוא יפסיד אם לא יכתבו לו. ורש"י ז"ל פי' דהיינו אגרות לשלוח למלך על עסקיהם. וי"מ דהיינו אגרות של שאלת שלום ודבר האבד הוא דשמא לא יזדמן לו שליח לשאול בשלום אוהביו והם צריכין לדעת את שלומו והוא שלומם והוא מפורש בירושלמי [ה"ג] וכל אלו התירו בלא שינוי. ואמרו המפרשים דהתירו אלה משום דלא חשיבי מלאכה ולא נאסרו אלא שטרי מקח וממכר ושטרי הלואה, ולפיכך יש להתיר לכתוב שאלות ותשובותיהן וכן שטרי פסקין ותנאים של הנידוניא ע"כ. וכן נ"ל מדאמרינן בגמרא לימא מסייע ליה אלו כותבין במועד קדושי נשים מאי לאו שטרי אירוסין ממש לא שטרי פסיקתא וכו' והיינו שטרי תנאים.
שלא יקדמנו אחר ברחמים פירוש שאע"פ שגזור על האדם מן השמים בת פלוני לפלוני אפשר שתועיל תפלת מי שאינו בן זוגה וישאנה ואסיקנא דלבסוף ימות או יגרשנה וישאנה בן זוגה. כי הא דרבא שמעיה וכו' ואי לא כפרת בה לבסוף פירש רש"י ז"ל שתתחרט לאחר זמן אם תשאנה ועוד פי' ז"ל כפרת בה בהקב"ה שמראה אתה כאלו תבוא לבטל גזרתו. וא"ת וכי דבר מחודש הוא שתפלת הצדיק מבטלת גזרה רעה כמו שאמרו [שבת קנ"ו ע"א] באברהם אבינו ע"ה צא מאצטגנינות שלך ועוד אמרו אין מזל לישראל, וי"ל דמ"מ יש לו לצדיק ליזהר שלא להטריח את קונו לעשות דבר שלא בעתו כהנהו עובדי דתענית [כ"ג ע"א] ול"נ שהצדיק מבטל בתפלתו גזרה רעה אבל כאן מאן נימא לן שהיא גזרה רעה אם לא ישא זאת ישא אחרת טובה ממנה. או איהו לימות מקמה פירוש קודם זמנו. או איהי תמות מקמיה שהיה מתחרט על שנשאה. א"ל לא אמרי לך לא תבעי רחמי עלה דמילת' הכי כלומר שיש אנשים שתפלתם ראויה לבטל גזר דין ויש שאינם ראויים לכך. ומד' אשה משכלת פירוש והיינו בת קול דאמר שמואל, ובא לומר שאינו מקרה כשאר מקרים הנולדים על האדם משנה לשנה לפי מעשיו של אותה שנה אלא גזרה קדומה היא מקודם שנולד בתחלת היצירה. התם להכעיס הוא דעבוד פי' ואינהו גופייהו הוו ידעי דלית ביה. ואסיקנא בקלא דלא פסיק גו יומא ופלגא והוא דלא פסק ביני ביני [אבל פסק ביני ביני] לאו כלום הוא, והוא דלא חזר וצמח לאחר מכאן יומא ופלגא, דא"כ הוה ליה כמעקרא אע"ג דאיבטיל קמא, והוא דפסק שלא מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה חיישינן ליה קלא והוא דליכא אויבים.
שדה פלונית לפלוני פי' פסיקת הנדוניא שאדם פוסק עם בתו הכל נגזר קודם יצירת הולד. והרמב"ם ז"ל הרחיק הגדה זו בפירוש פרקי אבות [פ"ג מט"ו] לפי שנשואי אשה ממצות עשה שבתורה היא שנצטוינו בפריה ורביה ע"י קידושין וחופה ומסורת בידינו שאין הקב"ה גוזר על האדם שיעשה מצוה ולא שיעשה עבירה שאם כן עונש ושכר למה, וכל האזהרות שבתורה למה הכל הולך אחר הגזירה. וכן הוא אומר [דברים ל'] ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו' ובחרת בחיים וכתיב [איכה ג'] מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, ואולי נאמר שאין הגזירה מכרחת לו לאדם שישא אשה אלא הוא מחזר אחריה ונוטה לה דרך טבעו ויצרו משנבראו אדם וחוה, (ולא) [ואלו] רצה לכוף את יצרו מלישא או לפרוש ממנה כמו שעשה בן עזאי הרשות בידו, ויהיה מכלל הסריסים. אבל מאחר שהאדם נוטה מדעתו לישא אשה יבררו לו אשה פלונית מן השמים. ואע"פ שאותה ברירה קודמת ליצירתו ולבחירתו הרי זה כגזירת בין הבתרים על גלות מצרים כמו שמוכיח בתוכחות יחזקאל וכענין שאמר ה' למשה [דברים ל"א] הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ והדברים ארוכים והענין עמוק וברוך יודע האמת.
מתני'. אין כותבין ספרים תפלין ומזוזות במועד. פי' ר' יונתן ז"ל אפילו לעצמו. ולא נ"ל דא"כ מתני' מני לא ר"מ ולא ר' יוסי, דת"ר כותב אדם וכו' לעצמו דברי ר"מ ר' יוסי אומר כותב ומוכר וכו' אלא הנכון דמתני' ר' מאיר ומתני' בכותב לאחרים בשכר אבל לעצמו או לאחרים בטובה מותר ור' יהודה פליג עליה ואמר דדוקא לעצמו אבל לאחרים אסור בין בשכר בין בטובה. ומכאן למדו בתוספות [י"ט ע"א ד"ה ר' יוסי] שמניחין תפילין בחולו של מועד דאי לא למה כותב לעצמו. וכן נראה מהירושלמי [ה"ד] דאמרינן התם כותב כדי להניחם עליו, אבל הראב"ד ז"ל כתב שהתירו לכתוב תפלין במועד אע"פ שאין מועד זמן תפלין כדי שיהיו מזומנין לו לאחר המועד ע"כ. ויש מן החכמים שנהגו להניח במועד בלא ברכה מספק.
<h2>דף יט.</h2>
כותב ומוכר כדי פרנסתו פי' בה"ג ז"ל שאין לו מה יאכל. ואינו מחוור דא"כ אמאי פליגי ר"מ ור' יהודה בתפלין משאר מלאכות דאם אין לו מה יאכל שרי אפילו לעשיר ליתן לו מלאכתו לעשות, אלא הנכון שיש לו מה יאכל והתירו כדי פרנסתו. וטווה אדם על ירכו תכלת לציציתו כלומר נותן החוט על הירך ומשפשף בידו אבל לא בידיו. תניא בתוספתא משקין [פ"ב ה"ג] כותב אדם חשבונותיו במועד ומחשב את יציאותיו במועד, ומקבלין קבולת במועד למוצאי מועד, אבל לא ימוד ולא ימנה ולא ישקול כדרך שהוא עושה בחול.
מתני' הקובר את מתו וכו' מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת כלומר מה טעם לא אמרו חכמים הקובר את מתו ג' ימים קודם שבת בטלה ממנו גזרת ז' מפני שאמרו שבת עולה וכו' לפי שנוהג בה מקצת אבלות דהיינו דברים שבצנעא ואינה מפסקת שצריך להשלים לאחר השבת ז' ימים דאי מפסקת לא משכחת ז' ימי אבלות שהרי אין שבעה בלא שבת.
מתני' מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת. כתוב בחבורי הגאונים ז"ל שבת עולה ואינה מפסקת דעונג כתיב בה. הרגלים מפסיקין ואינן עולין דשמחה כתיב בהו.
<h2>דף יט:</h2>
אבל כיון שעמדו מנחמים מאצלו וכו', מכאן אמרו בתוס' דצריך לנהוג מקצת אבלות ביום שביעי, ואין הרמב"ן סובר כן. (ולא) [אלא] סגי במקצת ליל שביעי. גם בתוס' העידו שר"ת ז"ל התיר בשעת הדחק לאבל לרחוץ בליל שביעי. רבא אמר הלכה כאבא שאול ביום ל'. פירוש לפי שהוא אבלות קלה דלא איתסר ליה אלא גיהוץ וגילוח ונטילת צפרנים בכלי והילכך מקצת היום ככלו. ואין הלכה כמותו ביום שביעי דהוא אבילות חמור מכמה דברים ומיהו למסקנא הלכה כאבא שאול בזה ובזה. ואם חל שביעי שלו בשבת ערב הרגל מותר לגלח ברגל עצמו שהרי שבת עולה לו, והרי זה כקובר ז' ימים קודם הרגל, אבל אם חל שביעי שלו בי"ט לא יגלח במועד כיון דכשנכנס י"ט לא השלים אבלותו דששי שלו היה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות [אבל פ"י ה"ו, ז'], אבל בהלכות י"ט פרק ז' [הי"ח] השוה חל שביעי שלו בי"ט לערב י"ט שהוא שבת וטעות ספר הוא בדבריו. וכתב הריא"ף ז"ל ומאן דשכיב ליה שכבא וכו' כמו שכתוב בהלכות. וי"א דבי"ט שני של ר"ה שאינו מתאבל כלל דקדושה אחת הן ואע"פ שעולה אינו נוהג לעולם ואפילו הוי יום מיתה וקבורה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל [פ"י מאבל ה"י]. ולפי דעת הגאונים ז"ל כיון שהוא מדרבנן אתי עשה ודחי ליה הילכך נהיג ביה כשאר י"ט של גליות.
דקא נהגא מצות שלשים ברגל פי' מדין אבלות כגון שהיו לו כלים מגוהצים חדשים ולבנים שיכול ללבשם ברגל הוי אסור משום שלשים וכן לענין נטילת צפרנים בגנוסטר. ולענין שמחת מרעות. ואם בא ממדינת הים ובית השביה ושאר דרכים שמנו חז"ל שהוא מותר לספר ולכבס מדין הרגל מדין אבלות אסור. וכן פי' הרמב"ן ז"ל והטעם לפי שאין אבלות מתפרסמת עליו בכך.
ומלאכתו נעשית ע"י אחרים פירוש בבתיהם אבל לא בביתו ודוקא מלאכ(ת)ה שאינה אבידה אבל מלאכה האבידה מותר לעשות בעצמו כדאמרינן בפירקין דלעיל [י"א ע"ב]. ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעא בתוך ביתו, דאע"פ שהוא אבל לא נאסרו עבדי' ושפחותיו בצנעא. ואין רבים מתעסקים בו שכבר נתעסקו לנחמו ברגל.
<h2>דף כ.</h2>
ת"ר קיים כפיית המטה וכו' מכאן למד הראב"ד ז"ל דמי שעבר ולא קיים אבילות כלל בתוך שבעה בין בשוגג בין במזיד שצריך לנהוג כל ל' יום שלא יהא חוטא נשכר, וכן אתה אומר במי שהוא חולה כל ז' ולא נהג בו אבילות ונתרפא שאין אונסו פוטרו מדיני אבילות כל ל' יום.
מה חג שבעה אף אבילות שבעה ובירושלמי [ה"ה] סמכינן לה מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ואמרינן במדרש דמשה תקן להם לישראל ז' ימי אבלות ומיהו אסמכתא היא דמדאורייתא אינו אלא יום אחד. איני והא אמר רב בר אחוה דר' חייא דהוא בר אחתיה דר' חייא כלומר שאחיו של ר' חייא נשא אחותו של ר' חייא כגון שנולד אחיו מאביו בן אשה אחרת ואחותו מאמו שלא מאביו. א"ל ר' חייא לרב אבא קיים לאחיו היה קורא אבא דרך כבוד וכן לאחותו אימא.
<h2>דף כ:</h2>
א"ל ואימא קיימת בתמיה אימא קיימת וא"ל ואבא קיים בתמיה. ומתכוין היה שלא להוציא שמועה רעה מפיו והאמת כי שניהם מתו. חלוץ לי מנעלי והוליך אחרי כלים לבית המרחץ וכו' כתב ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל דמהכ' שמעינן למי ששמע שתי שמועות רחוקות ביום אחד שאינו נוהג עליהם אלא יום אחד ואם היו קרובות או שמתו לו שני מתים כאחת מונה לשניהם כאחד שבעה, ושלשים. שמע לזה היום ולזה למחר מונה לשנים ימי שמועה שלו שבעה ושלשים. וש"מ מקצת היום ככלו. פירוש מדאמר מיד והוליך אחרי כלים לבית המרחץ.
אמר רב יוסי בר אבין שמע שמועה קרובה ברגל כגון שמת כ"ג יום לפני הרגל. ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו וכו' ואע"פ שאמרנו [י"ט ע"א] דשבעת ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים היינו כשנהג עיקר אבילות של שבעה אבל הכא דלא נהג מאבילות דשבעה כלל לא ביטל ממנו אפי' גזירת שבעה כ"ש שלשים דהיא לבתר שבעה ולכן זה השומע חמור מן הרואה. והרואה די לו (בשעת) [בשעה] אחת קודם הרגל לבטל ממנו גזרת שבעה או שבעה ימים קודם הרגל לבטל גזרת ל' ואלו השומע אחר הרגל בשמועה קרובה נוהג שבעה ושלשים. ואיכא מ"ד דשמועה ביום ל' כשמועה דיום ל"א והויא שמועה רחוקה ואינו נוהג אלא יום אחד. וגמרינן לה מהא דאמרינן בבכורות פ' יש בכור לנחלה [מ"ט ע"א] אמר רב אשי הכל מודים לענין אבילות דיום ל' כיום שלפניו דמי. דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל (ומפרש"י) [ומפרשי] ז"ל כיום שלפניו כיום אחד ושלשים, ואינו מחוור כלל דההיא לענין נפל איתמר ולומר שאם מת ביום ל' כאלו מת ביום כ"ט ואינו חייב להתאבל עליו דכל שלא שהה ל' יום הוי נפל דאמר שמואל הלכה כדברי המקל באבל. ואלא מיהו דוקא בדלא קים ליה ביה שכלו לו חדשיו. ואפילו גמרו סמניו שערו וצפרניו שלמים אבל היכא דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו. וכגון שפירש מאשתו זו ט' חדשים בין שלמים בין מקוטעין חייב להתאבל עליו אפילו מת בן שמונה ואפילו בן יומו. ואלו מת לאחר ל' אפילו נולד לשמונה חדשים הרי זה ככל אדם והוא דאתיליד בשמונה אימר האי בר שבעה ואשתהויי הוא דאשתהי והכי איתא בפרק הערל [יבמות פ' ע"א] והרמב"ם ז"ל [שכתב פ"א מאבל ה"ח] בן שמונה שמת אפילו לאחר ל' הרי זה כנפל אינו מחוור, והנכון לענין שמועה דעד יום ל"א לא הוי שמועה רחוקה וכן דעת בה"ג והרמב"ם ז"ל. והקורע בשבת אמרינן בפרק (ר' אליעזר) [האורג שבת ק"ה ע"ב] שיצא ידי קריעה, וא"ת ומ"ש ממצה גזולה שלא יצא משום דמצוה הבאה בעבירה וי"ל משום דהמצה גופה עבירה אבל הכא הוא עביד עבירה. וכן פריקו לה התם בירושלמי [שבת פי"ג ה"ג]. ומינה דהמוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת יצא משום דאיהו עביד עבירה ועוד שמעינן מינה שאם קרע בחלוק גזול שלא יצא ידי קריעה.
כל שמתאבל עליו מתאבל עמו. כלומר כל מי שהוא חייב להתאבל עליו אם ימות כגון בנו או אחיו או כיוצא בזה מתאבל עמו כלומר אם הוא אבל כגון שמת בן בנו או בן אחיו וכיוצא בזה והיינו שניים דקאמר ת"ק. א"ל צודיאנתא בעית למיכל פירוש הבראה והוא מלשון צדה לדרך.
<h2>דף כא.</h2>
על גבי אודייני פירש בעל הערוך ז"ל [ערך אדן] מכתשת. וי"מ שהוא אמבטי של מים. וי"מ שהוא נסר רחב שמכסין בו פי הבור. ורבינו יהונתן ז"ל פירש שהיא עריבה שכפה אותה וישב עליה. וה"פ לא מיבעי' דאבל אסור לישכב בהאי דאמרן אלא גדולה מכולן אפילו ישן על גבי קרקע לא יצא ואמר ר' יוחנן טעמא דלא יצא לפי שלא כפה המטה וא"כ כפה המטה ומילתא יתירתא הוא דעבד כששכב ארצה. וא"ל כעין ארצה כלומר לא שכב ארצה אלא כעין ארצה ששכב (במטב) [במטה] כפויה ולקמן [כ"ז ע"א] אפרש יותר בע"ה.
ת"ר אלו דברים שאבל אסור בהן וכו' וכתב הרמב"ם ז"ל [פ"א מאבל ה"ב] אין דיני אבילות חלין כלל בין מיתה לקבורה עד שיסתם הגולל. ומה שרחץ דוד המלך וסך כשמת לו הילד בין מיתה לקבורה היה. וא"נ י"ל דשאר בני אדם [אסורים] ברחיצה וסיכה בין מיתה לקבורה דלא גרע מאכילת בשר ושתיית יין, ואכילת כל צרכו נמי אסרו עליו ואין צ"ל בשמחה ותספורת, דכל מילי דאיתו לידי עצלה ויאוש מהספד וצרכי קבורה אסירן, ולאו משום אבילות נגעו בה ושאני מלך שהוא מותר כדי שלא יראה מנוול. וא"נ י"ל דשאני מלך שיש לו עבדים הרבה שישתדלו בצורכי המת. וראיתי להר"י בספר המצות הקצר [מצוה צ"ז] דאסור לסרוק שער ראשו כל ז' אבל האשה מותר. ואם יש לו חטטין בראשו או הוא איסטניס מותר אפילו לחוף ראשו תוך ז'. אבל הריטב"א ז"ל כתב בשם בעלי התוס' ז"ל [ברכות ט"ז ע"ב] שהאבל שקשה עליו ערסתא דרישיה והוא מיצר בה שמותר לו לרחוץ מיום ראשון ואילך, כיון שאינו מכוין לתענוג. וכן היולדת רוחצת בימי אבלה לפי שאינה מתכוונת לתענוג ע"כ. כלומר דלא נאסר אלא במתכוין בתענוג כדמוכח (לשם) [בירושלמי בפרקין ה"ה].
ותורגמן השמיע לרבים וכתב הר"י בן גיאת ז"ל טעמא דרבים צריכין לו להתלמד עמו הוא דמותר ע"י לחישה, משום דת"ת טפי עדיף, הא לאו הכי באיסורא עומד. ומינה שמעינן דכהן אבל ואין שם כהן אלא הוא אסור לקרות בתורה וסגי ליה בישראל והוא עומד וקורא וכ"ש במקום ת"ח דהא רב קרא בכהני [גיטין נ"ט ע"ב] ע"כ לשון הרב ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב ולדעתנו שאין אבל יוצא כל ז' לבית הכנסת אין צ"ל שישראל עומד וקורא ואין בו משום דרכי שלום. ותניא באבל [פ"י] דחכם משיב בשפה רפה בהלכות אבלים. אבל הוא אינו שואל מיהו אם הוצרך לעין בהם כדי שידע במה הוא צריך ליזהר (שם) [שרי].
ת"ר אבל ג' ימים הראשונים אסור להניח תפלין. פירוש מפני ששלשה ימים הראשונים הם חמורים כדאמרינן שלשה לבכי. ואם באו פנים חדשות אינו חולץ פירוש ולא אמרינן היכא דלא ידעי שכבר עברו עליו ג' ימים הראשונים וחשדי ליה דאבל מניח תפלין יום ראשון דהא מצי שאיל ומודעי ליה. ולמסקנא קימא לן כר' יהושע דאינו אסור אלא יום א' ובשני מותר ודוקא לאחר שיתפלל ויעמדו מנחמים דהא בעי ר' יהושע מקצת יום שני. והתימה מן הריא"ף ז"ל דכתב דאינו אסור אלא יום ראשון בלבד דעיקר מרירא חד יומא דכתיב [עמוס ח'] ואחריתה כיום מר. ואפשר דדעת הרב ז"ל שלא הכניס ר' יהושע יום שני בכלל איסור תפלין מדין אבילות דהא קימא לן [זבחים ק' ע"א] דאין יום ראשון תופס לילו אלא משום דין תפלין שאסורין בלילה. ונמצא מקצת יום שני באיסור והיינו ליל כניסתו אלא ביום מותר מיד דהא לא כתיב אלא כיום מר דהיינו חד יומא. ואמרו המפרשים ז"ל דמיבעי ליה לאבל ליתובי דעתיה ולכווני ליבא לתפלין שלא יסיח דעתו מהן כדמוכח במס' יומא [ז' ע"ב] ובשעת ההספד והבכי אינו מניח.
<h2>דף כא:</h2>
והאשה טווה בפלך בתוך ביתה פירוש מלאכה של צנעא ושל ארעי. ואם אינה מספקת עושה אומנות (שלא) [שלה] בצנעא בתוך ביתה שכן במועד שכר פעולה שאין לו מה יאכל מותר. ירושלמי [ה"ה] תלתא יומין נפשיה טייסאה על גופיה סברא דהיא חזרה גביה כיון דהיא חמיא דאשתני זיוהון דאפיה היא שבקא ליה ואזלא. לאחר ג' ימים הכרס נבקעת על פניו ואמרת לו טול מה שגזלת וחמסת ונתת בי. חגי מייתי לה מן הדין וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. באותו שעה אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל [איוב י"ד].
ת"ר אבל ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל כלומר לאבל אחר אפילו הוא קרובו. מכאן ואילך הולך לכבוד קרובו כן פירשו המפרשים ז"ל. ולפי פירוש זה נ"ל שאם אינו קרובו אסור לילך כל שבעה. ול"נ שאפילו לכל אבל קאמר דהא סתמא קתני. ואינו יושב במקום המנחמים לפי שגם הוא צריך להתנחם.
אסור בשאילת שלום בין לשאול בין להשיב וכן הילכתא דאפילו לא ידעי ביה דהוא אבל בתוך ג' ושאילו בשלומיה מודע להו דהוא אבל ולא מהדר שלמא. מג' ועד ז' אי לא ידעי ושאילו בשלומיה מהדר להו שלמא. ולא צריך לאדועינהו. אבל הוא אינו שואל. מז' ועד ל' הוא שואל בשלום אחרים שאחרים שרוים בשלום. אבל אחרים אין שואלים בשלומו שהוא אינו שרוי בשלום. אבל לאחר ל' שואלים בשלומו. וה"מ בשאר קרובים אבל על אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו עד לאחר י"ב חדש. אבל הוא שואל בשלום אחרים לאחר ז' אפילו מת אביו ואמו. ובעונותינו בדור הזה אינן נזהרין וה' ברחמיו יכפר עונותינו.
והוא שיש גדול הבית בבית פירוש אבל אם היה זה הבא לכאן גדול הבית או שהיה הגדול במקום אחר וזה שבא לכאן גדול אצל קטנים אפילו תוך ג' ימים וממקום קרוב מונה לעצמו משום דלא חשיב אבילות הצעיר לצרופי גדול בהדיה כי ליתיה. וכתב הר"י בן גיאת ז"ל דמאן גדול הבית דסמיך ביתו עליה וגריריה כולהו בתריה לא שנא בן ולא שנא אח קטן ע"כ.
<h2>דף כב.</h2>
ת"ר על כל המתים כולם מדחה מטתו הרי זה משובח כלומר ממהר לקברו לפי שאין מתאבלין יותר מדאי. וי"מ לפי שאין מעכבין את המת בלא הספד ואין דרכן להספיד עליהם כל כך. אבל על אביו ועל אמו שחייב להספידם הרבה לא. ולפי זה נראה דאפילו על שאר מתים אם מתעסק בהספד יכול לעכבו והראשון נ"ל עיקר.
רצה ממעט בעסקו פרש"י ז"ל דאע"פ שנאסר במלאכה לא נאסר במשא ובמתן אבל על אביו ועל אמו אסור במשא ובמתן, והרמב"ם ז"ל [פ"ו דאבל ה"ח] הוסיף ואמר על כל המתים כולם מותר לילך בסחורה לאחר ל' יום. על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו לך עמנו ע"כ. ומנה זה בכלל ה' דברים שהאבל אסור בהן תוך ל' יום והן תספורת וגיהוץ ושמחת מרעות ולילך בסחורה ממדינה למדינה וצ"ע מאין לו זה.
<h2>דף כב:</h2>
רצה חולץ פרש"י ז"ל חולץ כסותו העליון מעליו שנראה כמתעסק בצורכי המת. א"נ במתאונן ואינו יודע מה לעשות כן ע"כ. וכן נהגו עכשו. ובהרבה מקומות נהגו לילך לבושי חלוקים לבנים בפני המטה והנכון מה שפירשו הגאונים ז"ל דחולץ כתפו, וכן הוא במדרש [ב"ק י"ז ע"א] וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו ל"ו חלוצי כתף. ע"כ.
רשב"ג נשיא. וכולי עלמא וכו'. פירוש שרשב"ג אביו של ר' היה ואם אביו של ר' מת כ"ע מיחייבי ליחלץ.
על כל המתים וכו' עד שיגערו בו חבריו מכאן מוכח (ואפילו פגע בו חבריו ואפילו) [דאפילו] פגע בו רגל לאחר ל' יום אינו מגלח עד שיגערו בו חבריו. והכי איתא בירושלמי [ה"ח] דגרסינן כל דבר שתלוי בשבעה ובשלשים הרגל מפסיקן, ברם הכא עד שיגערו בו חבריו ע"כ. והיינו תוך י"ב חדש. ונראה דאין הדין כן באשה אלא מותרת לאחר ז' מיד דגרסינן גבי מאי דאמר רב יוסי [יבמות מ"א ע"א] כל הנשים יתארסו וכו' ופירש הריא"ף ז"ל (שם) [כאן] ומה במקום שאסור לספר ולכבס, כגון חולו של מועד מותר ליארס (כדתנן) [כדתניא י"ח ע"ב] מארסין אבל לא כונסין וע"ש. ירושלמי בפ' יציאות השבת [ה"ב], ישב לגלח ובאו ואמרו לו מת אביו הרי זה משלים את ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח. ע"כ. פירוש אחד המגלח שהוא האומן ואסור בעשיית מלאכה ואחד המתגלח שאסור בתגלחת, כאן שרי שכיון שהתחיל גומר דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.
אמר רבה בר רב הונא ולשמחת מרעות וכו' פירוש והיא סעודה שעושים רעים זה לזה ואוכלין ושותין זה עם זה וחוזרין ושותין זה עם זה למחר כענין שכתוב [איוב א'] ועשו משתה בית איש יומו ומותר לאלתר. ואסיקנא דדוקא לפורענא כלומר לפרוע היום ש[א]כל עם חבריו. אבל לארישותא כלומר להתחיל ולעשות להם מרעות אסור עד ל' יום משום דאינו בדין שיתחיל לעשות סעודה תוך ל'.
על כל המתים אפילו לבוש עשרה חלוקים אינו קורע אלא עליון. וי"מ דאם קרע את כולן שמותר לתפרן לאחר ז' כיון שקרען שלא כדין. וי"מ אפילו תוך ז' ואפילו לאלתר, ול"נ דאם קרע את כולן עובר משום בל תשחית, והיינו דקאמר אינו קורע אלא עליון דמשמע עכובא. ולא קאמר רצה קורע רצה אינו קורע כדאמר בהני אחרניאתא.
רצה מבדיל קמי שפה פירוש והוא האימרא שעושין התופרים סביב פתח בית הצואר. ופעמים שאדם קורע בגדו מתחת האימרא והאימרא קיימת למעלה והיא מחברת את הקרעין ואינן נראין כשנים. שולל לאחר ז' פירוש תפירה רחבה שאינה מדבקת שפתי הבגד זה עם זה שקורין ראנד"ה, ופירוש מאחה לשון דבוק כאחים שדבוקים זה עם זה. בין ביד בין בכלי פירוש בסכין אי לא יכול למקרע ביד.
ת"ר על חכם חולץ מימין פירוש אבל לא משמאל שהרי כל השנה מוליכו מכוסה בסרבל שלו. ועל אב בית דין משמאל פירוש משום כבודו דאב ב"ד השמאל לבדו שהוא יותר גנאי לו לפי שהיה רגיל להוליכו מגולה אע"פ שהוא רגיל לבוש בבגדו ועכשו מחזיר הסרבל לצד ימין. ועל נשיא מכאן ומכאן וכדי שלא יפלו הבגדים יקשור אותם באבנטו.
<h2>דף כג.</h2>
ואין אומרין שמועה וכו' פירוש לכל אבל אמ' ואפילו בשבת וטעמא לפי שמושכין את הלב ולא יתעסקו באבילות. אמרו עליו על ר' חנינא ב"ג שהיה אומר שמועה ואגדה בבית האבל מפני מנהג שביהודה שהיו נותנין שלום בכניסתן וביציאתן דקסברי אין אבילות בשבת. וגם שורפין על הנשיא כמו שמפורש בע"ז פ"ק [י"א ע"א], וע"ש.
ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו וכו' התם באבל [פ"י] מוכח דהיינו שבת ממש וקתני עלה בד"א בבית הכנסת אבל בבית המדרש נכנס אפילו שבת ראשונה. אבל רבינו האיי גאון ז"ל כתב בבבל בכפרים כ"ע נפקי לבית הכנסת. ובכרכין ובמדינות גדולות רובא יושבין בבתיהם ורעיהם וגומלי חסד באין אליהם ומיעוטא עיילי לבי כנישתא יתבי במקום אבלים ומצלו ע"כ. ואמרינן בפרקי ר' אליעזר הגדול ע"ה [פי"ז] ראה שלמה המלך ע"ה שמדת גומלי חסדים גדולה לפני הב"ה, וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודין, והיו ישראל הולכין בשבתות ויושבין בין שני השערים הללו, והנכנס בשער החתנים היו יודעין שהוא חתן והיו אומרים השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות. והנכנס בשער האבלים (והיו) [והיה] שפמו מכוסה היו יודעין (שהיה) [שהוא] אבל והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ינחמך. והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה והיו אומרים לו השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע אל דברי חבריך ויקרבוך, כדי שיצאו ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. ומשחרב בית המקדש התקינו חז"ל שיהיו חתנים ואבלים הולכים לבתי כניסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו. ורואין את האבל ויושבים עמו על הארץ, כדי שיהיו ישראל יוצאין ידי חובתן בגמילות חסדים ועליהם הוא אומר, ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסד ע"כ. וא"ת ולמה מכוסה שהרי אין אבלות בשבת, וי"ל שהיו לו מנעלים ברגליו ומותר כדלקמן [כ"ד ע"א]. ועושין כן כדי להכיר בינו ובין המנודה. ובאבל רבתי תניא ג' ימים אינו יוצא אחר המטה. מג' ועד ז' יוצא בשכונתו אבל בשכונה אחרת לא ע"כ. פי' כשמת לאחרים בשכונתו יוצא אחר המטה לבית הקברות מפני כבוד דבני שכונתו.
מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים. וטעמא כדי שישכח הראשונה. ועוד שמא יבואו בניו מא' מט' מדות שיהיו בני ערבובי' או בני שנואה [נדרים כ' ע"ב]. וי"מ מפני ששלש רגלים אמורים לנדר לענין בל תאחר [ר"ה ד' ע"א]. ובעון נדרים אשתו של אדם מתה [שבת ל"ב ע"ב] ובעבור זה הצריכוהו לעכב ג' רגלים כדי שיתן אל לבו שבעון נדרים מתה אשתו ולא יהא רגיל בנדרים. הרמב"ם ז"ל [פ"ו מאבל ה"ה] פסק כת"ק שאסור לישא עד ג' רגלים ואינו מחוור שהרי הלכה כדברי המקל באבל. אלא הלכה כדברי ר' יהודה דרגל שלישי מותר וכן פסק הר"י ן' גיאות ז"ל. ואיכא מאן דסבר שהקובר את אשתו קודם ר"ה וי"ה כרגלים הם ומותר לישא אשה אחר י"ה אליבא דר' יהודה. ואינו מחוור דלא אמרו שהם כרגלים אלא לענין גזרת ז' ול' אבל לא שיהו רגלים בשעורי חכמים ובלשון תורה. ועוד דהא בעינן הרחקת זמן כדי שישכח הראשונה והכא ליכא הרחקת זמן ולא אפילו שלשים. ולאו דוקא נשואין אלא ה"ה לארוסין כדמוכח התם בפ' החולץ [יבמות מ"ג ע"ב]. והרמב"ם שכתב [שם] שמותר ליארס מיד אפילו ביום המיתה לאו דוקא דהא בהדיא איתמר התם כל שלשים נמי לארוסין. וכתב הרמב"ם ז"ל וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד ל' יום ע"כ. ומשמע דנשאת היא מיד, והקשו עליו דהא באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול והם ל' יום. ולדידי אינה קושי' דדילמא לאו באלמנה שמת בעלה השתא קאמר הרב ז"ל, אלא שהיא אבלה מאחיה או מאחותה או מאביה או מאמה הנ"ל, שהיא מותרת לינשא מיד דהא תנן כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול ל' יום, דמשמע דוקא אלמנה הא לאו הכי מותרת מיד כמו שאתה מתיר למי שאין לו בנים משום פריה ורביה אע"פ שאינה מצווה. וטעמא דמקילין מפני שהיא עלובה ואין דרכה לחזר אחר האיש. ואם לא תנשא עכשו שמא לא תמצא אח"כ כנ"ל.
ת"ר כל ל' יום לנשואין פי' אפילו מת אביו או אמו מותר לישא אשה לאחר ל'. ואמרו המפרשים ז"ל דכשם שמתירין לו סעודת ארוסין ונשואין שלו לאחר ל' כך הוא מותר בגלוח זקנו שלא ינהוג בשמחת חתונתו בנוול שער. גם יש להתירו לאחר חתונתו בגלוח אע"פ שהוא תוך י"ב חדש דכיון דאישתרי אשתרי. וכבר נדחה מעליו אבלותו. ואפשר ובכלהו שמחות וסעודות דעלמא נמי לישתרי מהאי טעמא וצ"ע.
ואם אין לו בנים מותר לישא אשה לאלתר. י"מ דמאי לאלתר ל' יום, ולגבי מאי דקאמר ר' יהודה שני רגלים למי שיש לו בנים קרי לאלתר ל' יום. ולא נהירא לי דמאן לימא לן דבאלמון קאמר דנידוק הכי דילמא בבחור קאמר וכגון שמת אחיו או אחותו או כיוצא בזה שהרי ג"כ בחור מצווה על פריה ורביה, אלא דרישא קאמר כל ל' יום לנשואין ומיירי בבחור קטן שעדיין יש לו שהות לקיים פריה ורביה. והילכך ימתין עד ל' יום. וסיפא אשמעינן דאם הוא זקן ועדיין לא נשא אשה מימיו מותר מיד לאחר ז' משום פריה ורביה ואין צריך להמתין עד ל' כנ"ל, אלא דנראה לכאורה דכולה סיפא דמתני' אמתה אשתו קאי, אלא מ"מ הדין נראה כן כמו שפירשתי דליכא לחלק בין אלמון לבחור לענין פריה ורביה. ולענין פריה ורביה כמה בנים יהיו לו ויהיה אסור לישא לאלתר כדתנן [יבמות ס"א ע"ב] לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים ב"ש אומרים שני זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה שנאמר [בראשית ב'] זכר ונקבה בראם וקימ"ל כב"ה. ואם היו לו בנים ומתו ויש לו בני בנים כבר קיים מצות פריה ורביה דת"ר [שם ס"ב ע"ב] בני בנים הרי הם כבנים ולא שנא ברא לברתא ול"ש ברתא לברא או ברא לברא וברתא לברתא בכלהו קיים מצות פריה ורביה. ודוקא תרי מתרי כלומר, מכל א' וא' מן הבנים שהיו לו אחד כי הבנים עומדים במקום אביהם אבל תרי מחד בהא לא, אם מת לו בן אחד ונשארו לו ממנו שני בנים לא קיים עדיין מצות פריה ורביה. ואלא מיהו האלמנה שהתרנו לאחר ל' יום להנשא דוקא במקום שאין לחוש להבחנת הולד שהוא ג' חדשים על הדרך המפורש בגמרא בפ' החולץ [יבמות מ"ג ע"ב].
ת"ר כל ל' יום לגיהוץ פי' ודוקא בגיהוץ אמרו שהוא מים חמין באפר או בנתר ובורית. אבל כיבוס שהוא בצונן מותר בתוך ל' יום אבל בתוך ז' אפילו במים צונן אסור. וכן תוך ל' נמי בעי' אעבורי חומרתא אמנא, היא אבן שמחליקין בה בגדי פשתן. ולת"ק דוקא שיוצאין מתחת המכבש שקורין פרימישא בלעז. אבל אנן כרשב"ג קי"ל דלא אסרו אלא כלים חדשים ולבנים מגוהצין אע"פ שאינן יוצאין מתחת המכבש אבל כלים ישנים אע"פ שיוצאין מתחת המכבש בין לבנים ובין צבועים שרי. וכן חדשים צבועים שרי אליבא (דהרשב"א ז"ל) [דר"ש בן אלעזר] דהא רבא נפק בהמיינא רומיתא סומקתי חדתי כלומר אדומה שלא היתה לבנה וס"ל כרשב"א (ז"ל) ויום שביעי מקצתו ככלו ולפיכך מותר לגהץ ולרחוץ ולעשות שאר הדברים ביום הז' וכן יום ל' מקצתו ככלו ומותר לספר וללבוש כלים חדשים לבנים מגוהצים. ולדברי הראב"ד ז"ל דדוקא חדשים לבנים יוצאין מתחת המכבש, נמצא שאסור ללבוש חלוק של פשתן שחתך אותו מן היריעה של תגרין שזה ודאי יוצא מתחת המכבש ואינו מניח יריעותיו ללכת לכאן ולכאן אלא כובשן מיד. או שמא אין זה נקרא יוצא מתחת המכבש לפי שהחייט תופרו והולך לכאן ולכאן, אלא כגון טלית וסדין או שתפרו תחלה ונתנו לכובש וכבשו תחת המכבש.
<h2>דף כג:</h2>
אינו אוכל בשר ואינו שותה יין פי' כדי שלא יתעצל בצורכי הקבורה ולפיכך בנותיו של אדם הנשואות אפשר להקל עליהן מטעם שאין צורכי קבורה מוטלין עליהן כיון שיש לו בנים יורשים. ואפילו לגבי כבוד האב מחיים אמרינן [קדושין ל' ע"ב] שאין ספק בידה לעשות לפי שרשות אחרים עליה. ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין לפי שאין צורכי המת מוטלין עליו בשבת. ואמרו המפרשים ז"ל דמי שמתו מוטל לפניו ליל מוצאי שבת במקום שאין קוברין בלילה אינו נמנע מלהבדיל על היין ולשתות ממנו מלא לוגמיו. ואפשר דאפילו כל צרכו נמי יכול לשתות לפי שהלילה לאו שעת קבורה. או לפחות ליטעמיה לינוקא ולא חיישינן בכי הא דילמא אתי למיסרך כדחיישינן בקידוש דיום הכפורים [ערובין מ' ע"ב] ובכשותא דכרמא [שבת קל"ט ע"א] דלא שכיחא. ותניא באבל [פי"א] כל זמן שמתו מוטל לפניו אינו ישן ע"ג מטה זקופה ולא ע"ג מטה כפויה פי' אלא ישן ע"ג קרקע וכדאמרינן אינו מיסב. ובירושלמי במס' ברכות [פ"ג ה"ה] תניא הכתפים אסורים בנעילת הסנדל שמא תפסק סנדלו של אחד מהם ונמצא מתעכב מן המצוה ע"כ. ובמנעל שלנו ליכא למיחש. והתם בפ"ק דכתובות [ד' ע"א] ובמס' ברכות פ' מי שמתו [י"ז ע"א] מאריך בענין מי שמתו מוטל לפניו וע"ש. ולענין צורכי המת אם נעשין בשבת או לא כבר מבואר במס' שבת פרק שואל [קנ"א ע"א]. ולענין מת המוטל בחמה או שצריכין להוציאו בחוץ אם מטלטלין אותו או לא ובאי זה דבר מטלטלין אותו מבואר הוא התם במס' שבת פרק כירה [מ"ג ע"ב]. ובפ' המצניע [שם צ"ד ע"ב] ובפ' שואל [שם]. ואינו מברך פי' ברכת המוציא שפטור הוא מן המצוה לפי שהוא טרוד במצוה.
<h2>דף כד.</h2>
ולענין פורים לא אשכחן דלידחו מיניה אבילות כרגלים אע"ג דכתיב ביה [אסתר ט'] לעשות אותם ימי משתה ושמחה דכל שאינו י"ט ואינו נאסר בעשיית מלאכה כר"ח וחנוכה ופורים אין אבילות נדחה בהם. ומדקרי ליה ימי משתה ושמחה לא אסרוהו אלא בהספד ותענית [מגילה ה' ע"ב] ואין בין חנוכה לפורים אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פי"א מאבל ה"ג] שכל דברי אבילות [נוהגין בהן] כיון דיום ראשון דאוריתא ואליבא דמ"ד דהני אבלות דיום ראשון דאוריתא ואתי עשה דאוריתא ודחי עשה דפורים דרבנן, אבל בשאר הימים שהן מדרבנן יש להסתפק ומ"מ כן נראה כדברי הרמב"ם ז"ל. וה"ה למת בי"ט שני של ר"ה שנוהג אבילות דאתי יום ראשון דאוריתא ודחי יום שני של ר"ה, דאע"ג דקדושה אחת נינהו מ"מ יום שני דרבנן הוא דהא כחול שויוה רבנן לגבי מת ואינו מונה לאחר מכאן אלא ששה ימים, וכן השיב מורי נר"ו.
אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב כהנא פח"ז חובה כלומר חייב בשבת בפריעת הראש וכו' כדמפרש ואזיל. ופי' פריעת הראש שמגלה ראשו מעטיפתו. והיינו דאמרינן בסמוך פריעת הראש נמי לאו כ"ע עבדי דמגלו רישיהו כלומר שיש אנשים [שאין] (ש)מגלים ראשם בשבת. וא"כ כי מכסהו לא מוכחא מילתא דמשום אבילות הוא.
שמואל לטעמיה וכו' מחוי רב נחמן עד גבי דדיקנא פי' והוא שער שעל הסלתות. ולמדנו שצריך להתעטף ראש וזקן דומיא דמצורע דכתיב [ויקרא י"ג] ועל שפם יעטה, ומתרגמינן ועל פומהון כאבילא יתעטף. וישמעאלים נראין עדיין שמצניפין קצת המצנפת על פיהם על ראש החוטם שלהם. ובירושלמי [ה"ח], גרסינן ולא תעטה על שפם מכלל שצריך לכסות פניו ויכסנה מלרע דלא ליהון אמרין פומיה הוא תשיש ע"כ. ואמרו המפרשים ז"ל דעטיפה זו כל היום אבל כשבאים אחרים ומנחמין אותן מגלין את ראשו מאותה עטיפה לכבוד הרבים עד שילכו להם ע"כ.
כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו והכין הילכתא דאם בא להחליף בתוך ז' מחליף וקורע, וקא מבעיא לן קרעים מתאחין או אין מתאחין, כלומר אותן בגדים שהחליף וקרע מתאחין או לא. מי הוו כבגדים ראשונים שאין מתאחין או לא, ואסיקנא דאין מתאחין דהא איכא תרי דסברי לה הכין וחד הוא דאמר מתאחין ולא קימ"ל כותיה, דהא אבוה דר' הושעיא ובר קפרא פליגי בהא מילתא ור' הושעיא בריה אית ליה דאין מתאחין והילכך קימ"ל דאין מתאחין. ונשאל לרבינו האיי גאון ז"ל אם קורע את כולם כבגדים הראשונים או העליון לבד. והשיב ז"ל מנהג הנוהג מימים קדמונים שאינו קורע את כולם. ואין הרמב"ן ז"ל סובר כן.
אמר רבא אבל מטייל באונקלי בתוך ביתו. פי' רבינו חננאל ז"ל שהיא מצנפת ולומר שמכסה ראשו בשבת לפי שהוא דברים שבצינעא, ולדידי קשי' לישנא דמטייל, ורש"י ז"ל פי' בגד קרוע וגם זה קשי' לישנא דמטייל, ועיקר הפי' שהוא תכשיט של (כתף) [כסף] שמחברין בו הקריעה.
הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצנעא נוהג. דעת הרמב"ם ז"ל [פ"י מאבל ה"ג] דדוקא בשבת איתמר משום דשבת עולה ואינה מפסקת אבל ברגלים דאינן עולין אין דברים שבצנעין נוהג. והתם בכתובות [ד' ע"א] גורס גבי כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וכו' אע"פ שאמרו אין אבילות בשבת אבל דברים שבצנעא נוהג והיא שמועתו של ר' יוחנן האמורה כאן. ואין כן גירסת הגאונים ז"ל וגרסת ההלכות (שם) [כאן] אלא דברגל נוהג גם כן דברים שבצנעא, וכן שנו בתוספתא [פ"ב ה"ה] אין אבל רשאי להתאבל בתוך המועד אבל נוהג בצנעא בתוך ביתו, וגם בירושלמי [ה"ה] אמרו שאסור בתשמיש המטה ברגל כמו שמפורש בספר תורת האדם.
כל ל' יום יוצא בחיק כלומר בזרועותיו. ונקבר באשה אחת ושני אנשים וליכא למיחש לזנות שהרי בני דעת נינהו ומתביישין זה מזה. אבל לא באיש אחד אפילו הוא כשר. ושתי נשים דדעתן של נשים קלה וכל אחת מכסה על חברתה.
<h2>דף כד:</h2>
אבא שאול אומר אף באיש אחד ושתי נשים, וא"ת והא תנן [קדושין פ' ע"ב] לא יתיחד איש אחד עם שתי נשים. וי"ל דשאני הכא דאגב מרירותיה לא תקיף יצריה עליה ומ"מ שלשה בעי'. ואין עומדין עליו בשורה וכו' ולקמן נפרש מאי שורה זו ומאי ברכת אבלים ותנחומי אבלים. בדלוסקמא פי' נסר רחב. באגפים כלומר בזרועותיו. לעניים בן שלש, פי' לפי שהעניים מגדלין בניהם ברעב וחביבין להן יותר. ובני זקנים אפילו עשירים כבני עניים אע"פ שהם קטנים לפי שאינם יודעין אם יהיו להן עוד בנים. ופי' מצהיבים מתרגשין ומצטערין ומאדימין פניהם מרוב הצער. והגירסא באבל [פ"ג ה"ד, ה'] בני עשירים כבני חכמים בני חכמים כבני מלכים, כלומר שמספידים אותן כהוגן ובעילוי. תינוק שיודע לישא וליתן יוצא במעשהו. אם אין לו מעשה יוצא במעשה אבותיו ואם אין לאבותיו מעשים יוצא במעשה קרוביו. פי' כשסופדין אותו ויוצא לקוברו מזכירין את שבחיו או את של אבותיו או את של קרוביו. הכלה יוצאה בין בכבוד אביה בין בכבוד חמיה מפני שמעלין ואין מורידין כלומר עולה עמו ואינה יורדת עמו. וכתב רבינו האיי גאון ז"ל קטן כל שעברו עליו שלשים יום אומר עליו צדוק הדין ויתגדל שאין אלו גדולים מן השורה שעומדין עליו ואין דבר זה דומה להספד דקימ"ל עניים בני חמש. עשירים בני שש. ובני זקנים כבני עניים. והפרש יש בין עניים לעשירים שעשירים יש בהם מתנות טובות שדעתן מיושבת בהן אבל עניים אין דעתן מיושבת אלא בבניהם בזמן שנוטלין מהם אם אתה נד להם ומרויח כאב לבם בהספד באין לידי צער גדול. וכן בני זקנים, וכשהם עומדים בשורה אומרים דברי תנחומין לאבל וכו' וצדוק הדין אשר אתם אומרים אין אנו יודעין מה הן דבריו אם יש בהן ממין ההספד כגון הוי או אבוי או בכו או כמה קשה או כיוצא באלו בזמן שהוא תינוק הסירו את הדברים ההם. ואם דברי צדוק הדין בלבד הם יאמרו אחר התינוקות בזמן שהם בני אבל ואין בכך כלום עכ"ל. ועוד כתב רבינו נחשון גאון ז"ל ינוקא דאתיליד והוא בר תרין או בר תלת וארבע יומין הכי רגילין וגמירין כי ניחא נפשיה דמהלי ליה על קבריה ואין מברכין על המילה ומסקינן ליה שמא דכמתרחמין מן שמיא והוי תחיית המתים הויא ידיעה בינוקא ומבחין ליה לאבוה עכ"ל. ואני שמעתי שיש בספר הזוהר דמלאכי השרת מלין אותן ומשימין ערלתם במילת המומרין כדי שנראין ערלים וברוך היודע האמת.
יום א' לפני ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד וא"ת ומה צורך לחשבון הזה שהרי ז' ימי החול שבין ר"ה לי"ה צריך לנהוג גזרת ל' ואתי יום הכפורים ומבטל ליה. וי"מ דבכי הא אין י"ה מבטל ממנו גזרת ל' דתרי קולי בחדא אבילותא לא עבדינן. ועוד כיון שר"ה פגע בו ולא כח בו לבטל מעליו כח גזרה זו של ל' אף י"ה כן, לפי שאין הרגל השני יפה מן הראשון וכבר הוחזק גזרת שלשים להתנהג ברגלים. ולהאי פירוקא הקובר מתו בערב י"ה אין חג הסוכות מבטל ממנו גזרת ל', אלא מונה אחר י"ה ששה עשר יום. וכן דעת בה"ג ז"ל שכתב והיכא דמית ליה מת קודם ר"ה יום א' עולה לו למנין ז' ור"ה ז' הרי י"ד וז' שבין ר"ה לי"ה הרי כ"א וי"ה דהוא רגל וחשוב ז' הרי כ"ח נקיט ליה בתר י"ה תרי יומי למשלם תלתין ומגלח ערב סוכות וכן הילכתא עכ"ל. וזה קשה להרמב"ן ז"ל [תוה"א ענין שבתות ויו"ט] דאין הדעת סובלת שלא יהא י"ה מבטל גזרת ל' שהרי אם מת לאחר ר"ה מותר לגלח ערב י"ה שהוא יום ז' הואיל ונהג יום א' בגזרת ל' אתי רגל ומבטל. זה שנהג ז' ימים בגזרת ל' לא כ"ש. ואע"פ שאין לנו מן הגמרא ראיה לדחות סברא זו אפ"ה לא מסתבר טעמיהו. ועוד קשה לי דמה ראיה לומר לפי שאין ר"ה מבטל גזרת ל' ולפיכך אין י"ה מבטלן דהא דאין ר"ה מבטלן לפי שלא נהג כלל בגזרת ל'. והראב"ד ז"ל פי' דודאי ר"ג הוא דאית ליה הכין שר"ה וי"ה כרגלים לענין שהם מבטלין גזרת ל' אם נהג בהם קודם. אבל רב פפא לית ליה שיהו כרגלים לגמרי אלא לחשבון הזה שעולין למנין ז' משום דאיתקוש כל המועדים, אבל לבטל גזירת ל' אינם כרגלים דהא לא כתיבא בהו שמחה. וא"ת כיון דמבטל גזרת ז', הילכך יש להם דין לבטל הגזירות, לא היא, דז' דוקא הוא מפסיק משום דר"ה נחשב כז' אבל גזרת ל' לא. ואין הרמב"ן ז"ל מודה לדבריו כמו שכתב בספר תורת האדם. וי"מ דנפקא מינה לשמועה רחוקה כגון שמת לו מת י"ו קודם ר"ה שמונים לו יום א' לפני ר"ה ור"ה י"ד יום הרי כאן ל' והויא לה שמועה רחוקה ואינו נוהג אלא יום א'. וכן הדין ביום א' לפני החג והחג ושמיני שלו שהם כ"א יום לשומע שמועה לאחר החג ט' ימים שנעשית לו רחוקה. והקשה לפי' הזה הרז"ה ז"ל דהיאך יעלו ימים למי שלא שמע ולא חל עליו בהם אבלות ולא בטלו ממנו כלום. אם אמרו במי שעלו לו ימים הללו לז' ובטלו ממנו גזירותיו. יאמרו במי שלא שמע כלל, (והם) [והרי] השומע ביום ל' כשומע ביום כ"ט הוא ונוהג ז' ול', ואע"פ שאמרו יום ל' ככולו במי ששמע ונהג אבילותו לא אמרו במי שלא שמע כלום. ואף זה כן אין מונין יום א' לז' למי שלא שמע ולא בטל ממנו כלום, ואילו היה דין מי שלא שמע ולא נהג אבילות כדין מי שנהג בו, השומע אחר הרגל שמת לו מת קודם הרגל ז' ימים היו בטלות ממנו גזרת ל'. ולא משכחת לה שומע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה לעולם. שאם מת לו מת ח' ימים קודם הרגל אפילו בתוך הרגל רחוקה היא, שכבר בטלו גזרת ל', ואם תוך ז' מת המת אפילו אחר הרגל קרובה. אלא שאין דין מי שלא נהג אבילותו ולא שמע בו כדין הנוהג, הילכך לא שנא ערב הרגל ול"ש יומו של רגל אינו נמנין לגבי שמועה אלא לעצמן. (והרי"ף) [והר"ש] ז"ל לגבי שבת ראשונה ושניה אם ישב במקומו או לא ולא נהירא.
וא"ל אנא מסתברא כר"ג אמרי. מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מפרש שרבינא לא אורי במנין ר"ה שיהא עולה למנין ז' מפני שאינו רגל, והיינו דאמרינן מסתברא כר"ג אמרי להפסיק כרגלים אבל לא לימנות יומי ז' שכתב [פ"י מאבל ה"ג] שהקובר את מתו שעה אחת קודם ר"ה או יום הכפורים בטלה ממנו גזרת ז' ומונה כ"ג יום ולא כתב ומונה י"ו יום. ועוד סובר הרב ז"ל שאין י"ה מבטל ממנו גזרת ל' כסברא ראשונה. והרמב"ן ז"ל פי' דה"ק ליה אני לא פירשתי מנין אלא אמרתי שהם כרגלים וראויים הם לרבינא (לממתן) [למנותן] י"ד יום דכיון דאיהו סבר כר"ג שהן כרגלים למה לא יהיו ראויים לספירת י"ד כשארי רגלים. וא"ת מפני שאין להם תשלומין כל ז' וכטעמיה דרב ששת והרי שמיני של חג שאין לו תשלומין ומנהו רבינא גופיה בכלל ז'. ועוד דהא משמע דרבינא כותיה דרב פפא ס"ל ועליה קאי וכאלו אמר אף אנו נאמר יום א' לפני החג וכו'. וא"ת א"כ למה לא אמר בפירוש הרי כאן י"ד. וי"ל דה"ק כר"ג אמרי שהוא כרגלים וחשוב אותו אתה ז' או י"ד דודאי רגל הוא. וכפי הפי' הזה רבינא עצמו נשמר ונזהר מן הקושי' הזו החמורה אצל המפרשים ז"ל. וכן כתב בעל המנהיג ז"ל [סימן קנ"ה] שכתב, מת יום לפני י"ה כשיבוא ערב החג יכול לגלח שכבר בטלה ממנו גזרת ל' שהרי נאסר ד' ימים בגיהוץ ותספורת וכיון שנהג בגזרת ל' יבוא החג ויבטל גזרת ל'. וזה שלא כדברי בעל הלכות ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל אלא כדברי הרמב"ן ז"ל. וי"מ מסתברא אמרי כלומר מסתברא טעמיה ולא פסק הלכה כן וממנו טעו לומר כן בשמו, או אפשר דמסתברא כותיה לענין שמפסיק ובהא אורי כותיה אבל במנין זה לא אורי. והראשון הוא העיקר.
מתני' אין קורעין ולא חולצין וכו' ואין מברין אלא על מטות זקופות. פי' רבינו יהונתן ז"ל דוקא המברין אבל האבל במטה כפויה דוקא. ולא נהירא אלא אפילו האבל במטה זקופה משום כבוד המועד וקמ"ל מתני' דעבדינן הבראה במועד ולא מחלל בה שמחה דמועד באבילות. ואלא מיהו דוקא קרוביו של מת הראויין להתאבל קורעין במועד אבל שאר אינשי לא, ודוקא במועד אבל בי"ט אפילו בי"ט שני לא ואפילו קרובין הראויין להתאבל.
<h2>דף כה.</h2>
גמרא הא למה זה דומה לס"ת שנשרף, פרש"י ז"ל לפי שעדיין יכול (הוא) [היה] ללמוד וה"ל ס"ת, ואינו מחוור דא"כ דוקא באנשים ולא בנשים ואנן סתמא קתני העומד על המת בשעת יציאת נשמה דמשמע אפילו נשים. וי"מ דכשם שקורעין על הכתיבה כך קורעין על מקיימי מצותיה לפי שבשריפתה של כתיבה אובדין מצות של כתיבה, אף במצות עושיה אובדין מצות של מעשיה, הילכך על כל אדם מישראל קורעין ואפילו של אשה.
סבור מאי דהוה הוה פי' שהרי כבר עברו ג' ימים. וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. כל זמן שעוסקין בהספדו חייבין לקרוע וה"ל שעת חימום. סבור למקרע לאלתר פי' קודם שיתקבצו בהספדו. ואמר להם אביי חכם כבודו בהספדו כלומר כשתתקבצו להספדו ראוי לקרוע. ולענין הפסק על חכם קורע אפילו אינו עומד בשעת מיתתו, והא דתניא באבל [פ"ט] חכם שמת כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו וכל שאין עומדין עליו בשעת מיתתו אין קורעין עליו משבשתא היא דאדם שמת גרסינן. ועוד נראה (דאדם כשר לא מחייב) [דאין חובת אדם כשר] בקריעה על ת"ח שהרי לענין עמידה דהדור אמרינן התם בקידושין [ל"ג ע"ב] חדא דאתון חבראין ואנא חבר. ואיתמר התם שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה, (דאמר) [דאפילו] מר שמואל קאים מקמיה. דאלמא מקמי זה הוה קאים הא מקמי אחרינא לא. וש"מ שאין ת"ח גדול עומד לפני ת"ח קטן ממנו. ובתשובות הגאונים ז"ל אי זהו ת"ח שקורעין עליו במועד כל ששואלין אותו בדבר הלכה בכל מקום ואומרה ואפילו במס' כלה ע"כ.
סבור לאתובי ס"ת אפורייה פי' ולומר עליו קיים זה מה שכתוב בזה. ואמר להו רב חסדא וכו' ומהכא שמעינן דאין מניחין ס"ת לפני המת ואע"ג דאמרינן במדרש [ב"ק י"ז ע"א] דלחזקיה מלך יהודה הניחו ס"ת לפניו מ"מ לא גמרינן מיניה. וכתב גאון ז"ל ולענין הספד נוהגין בישיבה (שלא) להספיד לפני המטה לשאר תלמידים, אבל חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומניחין את המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו תלמידים וקהל ישראל. וכשהם מוציאין את המטה סופדין אותו עד לבית הקברות. ואם חכם הוא סופדין עוד יום אחד בתוך ז' ימי האבל. ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל הקרובים והרחוקים לפי כבודו בחדש אדר ואלול. וליום שלישי ושביעי עולים לבית הקברות ומבקרין אותו וליום ל' שוב מבקרין אותו ולתכלית י"ב חדש משכיבים אותו ומבקרין אותו ע"כ.
היה היה דבר ה' וכו' בארץ כשדים כלומר בארץ בבל אלמא שכינה שורה חוצה לארץ. מאי היה שכבר היה כלומר כבר התחילה לו בארץ ישראל ולא פסקה ממנו אפילו בבבל. אבל לכתחילה לשרות בבבל לא. כאן בששלדו קיימת כאן בשאין שלדו קיימת. פי' כששלדו קיימת דהיינו השדרה אומרים עליו ברכת אבלים וכו' וה"ה דמבטלין ת"ת בכל הוצאת המת לקבורה. אבל אין שלדו קיימת אי איכא דמתעסקי ביה לא נפקי ולא מבטלין ת"ת. חכם כיון שהחזיר פניו וכו' כלומר חכם שמת שולל מיד אבל אינו מאחה עד לאחר קבורה. וי"מ מיד מותר לאחות (בשלילה). אבל על רבו שולל למחר לפי שחייב להתאבל יום אחד כדלקמן [ע"ב] ולא מצינו שולל בתוך ימי אבלו וכן מפורש בירושלמי [ה"ז].
אמרו היכא נינחיה רב הונא רבץ תורה בישראל (וכו') ור' חייא רבץ תורה בישראל עייליה למערתא דר' חייא וכו'. ומהכא שמעינן שמדקדקין בקבורת האנשים זה אצל זה בין צדיק לכשר בינוני לחסיד ומופלג ואין קוברין איש צדיק אצל מי שאינו צדיק. ועוד דהא אמרינן לעיל [י"א ע"א] עייליה למערתא דחסידי ולא קבלוה למערתא דדייני וקבלוה.
<h2>דף כה:</h2>
כי מטו גישרא (קום) [קמו] גמלי'. פי' כשהגיעו לגשר קמו הגמלים מעבור והמתים יושבים על הגמלים. אמרו ליה רבנן דקא (עברי)[עבדי] יקרא להדדי. כלומר החכמים נותנין כבוד זה לזה זה אומר אתה תעבור תחלה וזה ג"כ אע"פ שהיו מתים. אמר ההוא טייעא. בדינא דידי כלומר אלו הייתי אני דיין הייתי אני דן שחכם בן חכם יעבור תחלה. נתיר ככי ושניה דההוא טייעא פי' משום חלישות דעתו של רב המנונא. קאת וקפור פי' אלו עופות רעות באות לראות נשמתו. ההוא יומא מאי קאמרת. פי' ההוא יומא דלימות רב אשי. בא רב שלישית במים. פי' לפי שהעולם שליש יישוב שליש מדברות שליש ימים ונהרות. לכך הוא אומר שהשליש של יישוב בא עתה ברוב מים. ויש גורסין בה שלישי ברוב מים, ומפרשי על הנהר השלישי חדקל קאמר שיצא לעולם ברוב מים.
לגרמיה הוא דעבד. כלומר הוא רצה להחמיר על עצמו ולא שיהא חייב אלא יום א' כנ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל דאינו אוכל בשר ואינו שותה יין כשרבו מוטל לפניו מת, וכן מקבל תנחומין תלמיד על רבו. ונשיא אע"פ שהכל מיטמאין בו אין מתאבלין עליו, דלענין טומאה עשאוהו כמת מצוה אבל לענין אבילות לא למדנו בו כלל.
כי נח נפשיה דר[ב אבהו] אחות עמודי דקסרי דמעיי פי' כך היו סופדין. אתעקור כל ארזיא פי' סימן שנפל ארז אדיר. דר' שמואל בר יצחק איתעקור כל אילני פי' מפני ההדס שהיה נוטל ומרקד בפני הכלות כדאיתא במס' כתובות [י"ז ע"א]. אתעקור כל אנדרטיא. סימן שלא היה מביט בצורות כלל מלשון אנדרטי של מלך בע"ז [מ' ע"ב]. אישתעו כל צלמניא והוו למחצלאי. כלומר הוחלקו ונמוחו פניהם ונעשו כעין רקועים והוא סימן שלא היה מביט בהן כלל. אחתרו שבעין מחתרתא בטבריה. פי' סימן שבזכותו היו ניצולין מן הלסטים ומן הגנבים. נחות כיפי דברדא מרקיעא והוא סימן שבזכותו היה הגשר עומד וכל החנויות והבתים שהיו בנויות עליו, שהם עיקר העיר, בזכותו היו עומדין ועכשיו נפלו כולן. טעון דקלי שיצי. פי' קוצים והוא סימן שבזכותו היו הדקלים מתברכין והיה פרנסת ישראל מהן. ואמרו בהגדה [פסחים פ"ח ע"א] מפני מה גלו ישראל לבבל מפני הדקלים שיש שם הרבה, שהמתיקה מרגלת את הלשון. ועוד אמרו אית להו לבבלאי צנא דדובשא בזוזא ולא עסקי באוריתא.
<h2>דף כו.</h2>
ת"ר אלו קרעין שאינן מתאחין וכו' ועל רבו שלמדו חכמה וכו'. ת"ר [ב"מ ל"ג ע"א] רבו שאמרו שלמדו חכמה ולא שלמדו מקרא ומשנה דברי ר' מאיר, ר' יהודא אומר כל שרוב חכמתו ממנו, ר' יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא בהלכה אחת הרי זה רבו, אמר רבה כגון רב סחורא דאסברא לי זומא ליסתרא דתנן בכלים [פי"ג מ"ב] זומא ליסתרא וכו' פי' והוא הכף בלשון יוני. וי"מ שהוא כמו זוהמא לסטת כלומר שמסלק זוהמת התבשיל בכך לצד אחר.
לא אמרו אלא ברוב צבור וכמעשה שהיה פי' במות שאול ויהונתן שהיו רוב ישראל לשם ונפלו בחרב אויביהם ואע"פ שלא מתו אלא מיעוט.
ת"ר אחד השומע ואחד השומע מפי שומע, פי' ודוקא שאמר העד בפי' פלוני ברך את השם ומזכיר שם בן ד' אותיות אבל בספור בעלמא לא. והכי איתא בירושלמי (ו)במס' סנהדרין [פ"ז ה"ח] ודוקא שומע מפי שומע אבל שומע מפי השומע של שומע לא. דכיון שלא שמע מפי עדו לא מחייב בקריעה. והשומע אזכרה מפי הגוי אינו חייב לקרוע אבל מישראל קורע אפילו בזמן הזה ואפילו [בכינוי].
דכתיב (והיה) [ויהי] כקרוא יהודי שלש דלתות וכו' ואלא מיהו לא היה ספר תורה אלא מגלת איכה. ומכ"ש קא יליף. ואפשר מפני שאבד את האזכרות שבה ולאו דוקא אמר ס"ת. מאי כתיב בה איכה ישבה בדד אמר להו אנא מלכא, כלומר אע"פ שהוא מקונן אני מלך על כרחו. לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה. פי' לא אמרו לקרוע אלא כשהוא שורף להכעיס להב"ה וכמעשה שהיה שנתכוין יהויקים לבזות המגלה להכעיס אבל אם נפלה דליקה בס"ת ובתפילין באונס או חטפן עופות אינו חייב כלל. הא דפגע בירושלם ברישא הא דפגע בבית המקדש ברישא, פי' וקבעא טפח לכל אחד ואחד ומרחיק ג' (ג') אצבעות בין קריעה לקריעה כדי שיהא היכר בדבר. וכן בכל חיוב שתי קריעות דאמר בגמרא מרחיק ג' אצבעות, ואמרינן בירושלמי דהרואה [ה"ב] הרואה ירושלם משלשים יום לשלשים יום חייב לקרוע אבל תוך ל' לא. ת"ר וכלן רשאין לשללן ללקטן וכו' פי' מיני חבורים הם, והם חיבור מפוזר שאין שפתי הקריעה מתחברין בכך.
<h2>דף כו:</h2>
ת"ר ורשאי להפכו למטה פי' אם בא להפוך חלוקו מלמטה למעלה לעשות בית צואר אחר ובית הצואר הקרוע, בין רגליו שרי. לפיכך מוכר צריך להודיע ללוקח פי' שהוא מן הקרעים שאינן מתאחים, ותניא באבל [פ"ט] הלוקח חלוק קרוע מחברו אסור לאחותו עד שידע שהוא מן הקרעים המתאחין.
מ"ט דר' יהודה בן בתירא פי' דאמר לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ואמו אי משום כבוד אביו ואמו אין מוסיפין על קרע שלהם, ליקרע על אחרים תחלה ויוסיף על אמו ואביו. ואמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת שכשם שאין מוסיפין על קרע שלהם כך אין קרעים שלהם מתוספין על אחרים. ופרש"י ז"ל דר' יהודה אכלהו פליג אפילו אמרו לו מת אביו וקרע ומת בנו אינו מוסיף אלא קורע במקום אחר רחוק ג' אצבעות משום חשיבות אביו ואמו, ואע"ג דקריעה של אביו גדולה שהוא בשעת חימום וקורע והולך הוא ופעמים מוסיפין בה יותר מעד לבו ודאחרים טפח וא"כ נכרת היא הקריעה של אביו, אפ"ה אינו בדין שיהו נטפלין עם אחרים משום כבודם כדאמרינן קורע על המקדש בפני עצמו ועל ירושלם בפני עצמה. והראב"ד ז"ל פי' דר' יהודה לא פליג אלא בקורע בבת אחת לכולן אבל בזה אחר זה ולאחר ז' מודה דמוסיף, אבל הרמב"ם [פ"ח מאבל ה"י] והרמב"ן ז"ל לא פירשו כן. ועוד נראה דר' יהודה מודה דעל אביו ועל אמו קורע קרע אחת על שניהם דע"כ לא פליג ר' יהודה אלא בקריעה דשאר קרובים אבל על אביו ועל אמו לא, ועוד דהא קאמר על אביו ועל אמו קרע אחת. וי"מ דעל אביו או על אמו קאמר על כל א' קרע בפני עצמו ולא נהירא ואלא מיהו פלוגתא היא באבל [פ"ט] דחכמים ור' יהודה בן תימא דס"ל לר' יהודה דכל א' קרע בפני עצמו ולא קימ"ל כותיה דיחיד ורבים הלכה כרבים, וכן פסק הרמב"ן ז"ל.
אבילות לחוד וקריעה לחוד. י"מ משום דקריעה דאוריתא ואזלינן לחומרא מדכתיב [ויקרא י'] ראשיכם לא תפרעו, ובגדיכם לא תפרומו, ואמרינן מכלל דכ"ע מחייבי, ולהאי פירושא תינוק שמת בתוך ל' אע"פ שאינו מתאבל עליו חייב הוא בקריעה כיון דקריעה דאוריתא ואזלינן לחומרא משום ספיקא, ולא מחוור האי פירושא דקריעה דרבנן היא וקרא דראשיכם אסמכתא היא דלבני אהרן אסרה תורה הא כ"ע רשאין, והכי משמע דיוקיה דקרא. וכשם שאין מתאבל על ספק נפלים כך אינו קורע עליהם עד שיהו בני קיימא, אלא ה"פ וקריעה לחוד שהולכים בהם אחרי רבים כשאר דברי סופרים ופעמים פסקינן כיחיד, היכא דמסתבר טעמיה בין לקולא בין לחומרא.
הגיע לטבורו מרחיק ג' אצבעות וקורע, פי' על מת אחר ואפילו מן הצד של קריעה אבל על אביו ועל אמו קורע לו מן הצד בשפת הבגד שהרי צריך להבדיל קומי שפה שלו וקורע עד שמגלה את לבו. הופכו למטה פי' יעשה בית הצואר מן השולים ויקרענו. אלא שכהן גדול פורם מלמטה פי' קורע בשולי בגדיו כיון שכהן גדול אינו חייב באבילות אלא לזכר בעלמא לכבוד אביו ואמו הילכך לא יקרע בבית הצואר, אבל בית הצואר בין לפניו בין לאחריו נקרא מקום קריעה וזהו קמי שפה כדכתיב [שמות ל"ט] שפה לפיו, ותניא באבל [פ"ט] אין קורעין אלא בין שתי האימריות. הקורע מן הפחת ומן הצדדין לא יצא.
הרי זה גוזל את המתים ואת החיים כלומר מבטל כבודם. ותניא באבל [פ"ט] חמור גזל המת מגזל החי, שהגוזל את החי יכול לפייסו ולהחזיר גזלתו ובמותו אינו יכול, כיוצא בו המכבד את יולדיו במותן משובח ממי שמכבדן בחייהם, שהמכבדן בחייהם אינו מכבדן אלא משום יראה והמכבדן במותן אינו מכבדן אלא לשום שמים ע"כ.
קורעו ומאחהו פי' לפי שלא נתן לו רשות אלא על הקריעה כדי שלא יתבייש שם בביתו אבל לא הקנהו לו לגמרי שלא לאחותו כדין בגדיו שלא ניתנו ליאחות על אביו ועל אמו. המשאיל חלוק לחברו לילך לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל, ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה.
ת"ר חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו וכו' מהכא שמעינן דלבריא חייב להודיעו שאין מניחין אותו לעבור בידים על מצות לא תעשה שבאבל. ויש דוחין שלחולה אסור משום סכנה הא לבריא רשות. ומ"מ כן נראה שמודיעין אותו מטעמא דאמרן.
ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש פי' להרבות בבכיה. הא שלא מפני עגמת נפש לא. והר"י ן' גיאות ז"ל כתב אם הגיע לחנוך קורע הוא על קרוביו כשאר מצות שמחנכין אותו בהן ע"כ. ובשלהי נדרים [פ"ז ע"א] אמרינן שאם קרע על אביו ונמצא בנו, אם הודיעוהו תוך כדי דיבור דאמר אין רצוני על זה אלא על זה יצא ואם לאו לא יצא. ועוד אמרינן התם ואם קרע על מת ולא ידע מי הוא ואח"כ נודע לו יצא דאמרינן יש ברירה. והיכא שיש לו חולה וכסבור שמת וקרע ולא מת ואחר כך חזר ומת אם מת תוך כדי דבור יצא. וכתב הר"י ן' גיאת ז"ל דהיכא ששמע שמת אביו וישב עליו ג' ימים ואמרו לו קיים הוא ופסק מאבילותו ואח"כ שמע שמת משעה ראשונה אין עולין לו מן המנין שלשה הראשונים דז' רצופין בעינן לפי שהוקשו לחג. (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל תמה עליו שהרי לת"ק דמתני' אם מת לו מת שני ימים קודם הרגל מונה חמשה לאחר הרגל אע"פ שהרגל מפסיק. וא"ת הרי נהג אבילות ברגל בדברים שבצנעא מ"מ קשי' למ"ד אין אבילות בשבת וכ"ש ברגל ונמצא מונה בהפסקה, ועוד דלדברי הכל מ"מ הפסק אבילות הוא שאם לא תאמר כן נמצא שנוהג אבילות יותר מז' ולא מצינו גזרות הללו נוהגות יותר מז', וקרוב היה לומר שכיון שחלה עליו אבילות ונהג בו אע"פ שיש בו הפסקה שיעלו לו. ונמצא מתגנה על הבריות פי' כשאינו בוכה על מתו כראוי שהרי בשאלת שלום נאסר כ"ש שהוא אסור להרבות דברים של שחוק.
אם לבו גס בו יברוהו על מטות כפויות. פרש"י ז"ל אם יראוהו את האבל שאין מתנהג כשאר אבלים אלא שהוא שמח ואינו דואג על מתו. יושבים אפילו המנחמים על מטות כפויות כדי להכניע את לבו וידאג על מתו. ושאר המפרשים ז"ל לא פירשו כן אלא על המברה שהוא אוהבו או קרובו. ופי' הר"י ן' גיאות ז"ל ואם אין המברה לבו גס בו הוא אוכל על מטה זקופה והאבל בכפויה, ולא נהירא אלא אפילו האבל בזקופה ודוקא בשעת הבראה והוא הנכון.
<h2>דף כז.</h2>
ת"ר אבל הולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקו ימעט וכו' פי' רבינו יונתן ז"ל אבל הולך ממקום למקום לסחורה ושמע שמועה קרובה כל ז' אם יכול למעט שלא יעשה שום עסק באותה העיר שרוצה לילך בה ימעט, ואם לאו שלא יקנה באותה העיר סחורתו לא ימצא באותן הדמים מקום לקנות יקנה ויגלגל כלומר יקנו לו חבריו סחורה עמהם. ואם לא יוכל לעשות שאין רוצין לטרוח יעשה בענין בהצנע לכת שיהיה ניכר שמתאבל קצת ע"כ. אבל הרי"ף ז"ל לא פי' כן.
מאימתי כפיית המטה פי' מאימתי מתחילין לנהוג אבילות וכופין את המטות וה"ה לנעילת הסנדל. משיצא מפתח הבית. פי' אע"פ שלא נסתם הגולל, א"נ נסתם הגולל אע"פ שלא יצא מפתח ביתו. ור' יהושע סבר דדוקא עד שיסתם הגולל אבל ביציאת פתח לא. ופי' גולל כסוי ארון של מת והא דאמרינן כבר כפינו על פי זקן כלומר כר' אליעזר במטה הוציאוהו ולא בארון דאלו בארון סתמוהו בבית לכו"ע חלה עליו אבילות זו היא שיטת רש"י ז"ל והקשו עליו בתוספות [כתובות ד' ע"ב ד"ה עד] מדאמרינן בסוכה [כ"ג ע"א] ובערובין [ט"ו ע"א] כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא גולל לקבר, ומהכא שמעינן דגולל סתימת הקבר הוא ולא סתימת הארון. ועוד אמרינן בשחיטת חולין [ע"ב ע"ב] וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וכסוי ארון אינו בנגיעה על פני השדה אלא טמון בכוכין הוא. ופי' הם ז"ל גולל אבן גדולה שנותנין על הקבר לסתמו מלשון וגללו את האבן [בראשית כ"ד]. וכן פי' בערוך [ערך גולל] גם רבינו חננאל ז"ל כתב גולל כסוי הקבר. דופק אבנים מכאן ומכאן כמו כותלים והמת נתון באמצע. וכיון שכן לענין הפסק אינו נוהג אבילות ואין מונין לו כל זמן שהארון מגולה בפנינו עד שינתן בקבר ויסתם באבנים או בנסרים כפי דרכם בקבורה. וכן עמא דבר. אבל אם הוליכו את המת לעיר אחרת לקברו ואינו יודע מתי יקבר מיד שהחזירו פניהם מללוותו מונין ומתאבלין.
מאימתי זקיפת המטה פי' שחייב לזקוף המטות בע"ש לפי שאין אבילות בשבת. אע"פ שאין לו אלא יום א' אפ"ה לצורך מוצאי שבת חוזר וכופה.
חמשה אחין ומת א' מהם כולן כופין פי' לפי שאין מיתת המת בבית גורמת הכפייה אלא חובת האבל הוא. ובאבל [פי"א] תניא היו לו ה' בתים בזמן שמשתמש בכולן כופה בכולן ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד. חמשה אחין היו אוכלין על שלחן אביהם ומת אביהם בזמן שכל אחד ואחד הולך וישן בביתו כופה וישן בתוך ביתו ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד. הדר באכסניא אצל חברו אם היה לבו גס בו הרי זה כופה ואם לאו אינו כופה אבל בפונדק אמרינן בירושלמי [ה"ה] שאינו כופה שלא יאמרו כשפים הוא עושה לנו. ולפיכך ישן ע"ג קרקע ואינו כופה מטה שיש לו בפונדק.
ואמרינן באבל דהמלך אינו חייב בכפיית המטה ביום שלא יתגנה עליהם ולא ישב בקרקע. אבל בלילה חייב, כדאשכחן בדוד דכתיב [שמואל ב' י"ג] וישכב ארצה ומפרשים [לעיל כ"א ע"א] כעין ארצה. ת"ר ישן ע"ג מטה י"מ אפילו כפויה וכגון שלא כפה שאר המטות, וי"מ כגון שהטה אותה על צדה. יתר מכולן ע"ג קרקע לא יצא. י"מ אפילו כפה כל המטות שיש לו בתוך ביתו משום דבעינן שישכב על המטה כפויה. והא דאמרינן לעיל [שם] דמילתא יתירתא עבד שכפה המטה ושכב ארצה, איכא לאוקומה כגון ששכב ארצה לבוש במלבושיו אבל ערום לא אלא במטה כפויה ולא נהירא.
מטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו. פירוש שיש לה שני נקליטין לבד שאלו היו לה קנופות שהן ארבע לארבע רגלי המטה היה יכול לכפותה, אבל (כאן) [כיון] דאין לה אלא שנים אחד באמצע צד מראשותיו ואחד באמצע צד מרגלותיו וקנה אחד מחובר על ראשיהם עובר מזה לזה ופורסין עליהם סדין ומגין עליה מן הזבובים. ונמצא שאינו יכול לכפותה לגמרי אלא מטה על צדה האחד ודיו.
ואין מוליכין לבית האבל פי' המברין אין מוליכין מיני מאכל. לא בטבלא שהוא דרך כבוד. ולא בארסתולא שהיא שלחן קטן. ולא בקנון שהוא סל גדול. אלא בסלים העשויים מנצרים של ערבה קלופה. וטעמא מפרש בגמרא בברייתא. ואין אומרים ברכת אבלים במועד פי' ברכת רחבה המפורשת בכתובות [ח' ע"ב] וקמ"ל דמתני' כשמת לו מת ברגל עסקינן דאלו מת קודם הרגל פשיטא דלא מברכין, ועוד שברכת רחבה ומעמדות ומושבות לא היו נוהגין אלא ביום הקבורה וא"כ פשיטא דלא מברכין. אבל עומדים בשורה לנחמו ומנחמין ופוטרין את הרבים שילכו מיד לאהליהם ולא יסבו ויברכו ברכת רחבה כשאר הימים כן פי' רבינו יהונתן ז"ל. ולא נהירא לי דהא קתני רישא הכי ואין אומרים ברכת אבלים במועד. וי"מ ופוטרין את הרבים לומר לכו לשלום לאהליכם דאע"ג דאבל אסור בשאלת שלום אלא א"כ בכבוד הרבים כדעבד ר' עקיבא [כ"א ע"ב] היינו דוקא בחול אבל במועד מותר בשאלת שלום אפילו ליחיד משום כבוד המועד.
מתני' אין מניחין את המטה ברחוב מפני שמרגלת הספד פירוש אם מת במועד מפני שמזיק לאבלים הבכיה. וי"ט מתחלל בכך. וכתב רבינו יהונתן ז"ל ולפיכך אין מוליכין את המת לבית הקברות כשהוא מת במועד עד שיהא כל הקבר מתוקן ומזומן לשימו בקבר. ולא של נשים לעולם אפילו בחול. מפני הכבוד. וסברי נהרדעי בגמ' [כ"ח ע"א] דדוקא לחיה וטעמא שמא תהא שופעת דם ותתבזה. ואסיקנא דלא שנא חיה ולא שנא שאר נשים משום כבודן לפי שגנאי הוא לנשים החיות אם המתה עומדת בתכריכיה לבושות לפני האנשים.
והיו עניים מתביישין י"א אם היו עניים המברין היו מתביישין שאין ידיהם משיגות כעשירים שמביאין הבראתן בקלתות של כסף. וי"מ והיו האבלים העניים מתביישין שאין מביאין להם הבראה בקלתות של כסף כמו שהיו מביאין לאבלים העשירים. בראשונה היו מגלין פני עשירים. פירוש היו מגלים פני מתים עשירים כדי להרבות בבכי. והיו אומרים ראו פלוני כמה היו פניו יפות ושמנות והך שופרא בלה בארעא ותכלנו התולעת. היו מוציאין העשירים בדרגש פירוש בנסר של רגלים. ועניים בכליבה פירוש כלוב קיץ שעושין להם קובה מלמעלה והוא עומד כעין כלוב של תרנגולים, ורבינו יהונתן ז"ל גריס איפכא.
<h2>דף כז:</h2>
בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו פירוש משום יוקר התכריכין שהיו משימין תכריכין נאים עד שהיו מניחין ובורחין ומטילין אותן על הצבור. והאידנא נהוג עלמא אפילו בסודרא בר זוזא פירוש בחתיכת בגד ששוה דינר לבדו מרוב עביה.
גמרא וה"מ בפניו פירוש במקומו אבל שלא במקומו לא. אמר עולא הספד על לבו כלומר מטפח ידיו על לבו. טפוח ביד כלומר סופק ידיו זו על זו. קילוס ברגל שמכה ברגלו ע"ג קרקע.
אית ספרים דגרסי א"ר יוחנן לכל אין אומרין שבו חוץ מחולה ואבל, ופירוש כל העומדים מפני נשיא אין אומרים שבו בעוד שהנשיא עומד חוץ מחולה ואבל, שאם קמו מפניו אומרים להם שבו. ואין הגירסא מחוורת אלא הכי גרסינן לכל אומרים שבו חוץ מחולה ואבל, ופירוש אם עמדו לפני גדול הנכנס אומרים להם שבו חוץ מחולה ואבל שאם עמדו לפני גדול אין אומרים להם שבו מפני דמשמע שב באבלות שלך שב בחולי שלך אלא אומרים להם אל תטרח ה' יברכך.
רבה ורב יוסף מחלפי סעודתיהו להדדי. פירוש כשהיה אחד מהם אבל מחליף סעודתו לחברו ונמצאו שאין אחד מהם חסר כלום והאבל לא היה אוכל משלו. וזו היא הבראה ומיהו אמרינן בירושלמי [ברכות פ"ג ה"א] שאם רצה האבל להתענות יום ראשון כדי שלא יקבל הבראה הרשות בידו. וכשמברין את האבל אוכלין ושותין עמו כל בני משפחה והעוסקין עמו בהספד, כדתנן [כ"ד ע"ב] אין מברין במועד אלא קרוביו של מת דמשמע הא בחול נמי מברין. וגרסינן בפ"ק (דב"ק) [דב"ב ט"ז ע"ב] ויזד יעקב נזיד אותו היום נפטר אברהם אבינו ע"ה ועשה יעקב אבינו ע"ה תבשיל של עדשים לנחם בו את יצחק אביו ע"ה, והקשה התם מאי שנא עדשים, מה עדש זה גלגל אף אבל גלגל הוא שחוזר בעולם. איכא דאמרי מה עדש זה אין לו פה אף אבל אסור לדבר מאי בינייהו איכא ביניהו לנחומי בביעי. ותניא באבל [פי"ד] מקום שנהגו לנחם האבלים בבצים ועדשים מאכילין, מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין הכל כמנהג המדינה. וכתב הר"י ן' גיאת ז"ל יש מקומות שנוהגין להרבות בסעודה בשר ומיני מטעמים וכדאמרינן צודיינאתא קא בעית למיכל. ומנחמין תחלה בתבשיל זה של עדשים או בביצים זכר לאבילות ואח"כ אוכלין כל צרכן ע"כ.
אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה פירוש כדי שישתדלו בזריזות בצורכי הקבורה. רב המנונא איקלע (להרמתא) [לדרמתא] שמע קל שיפורא דשיכבא חזא להנך אינשי דעבדי עיבידתא, אמר להו בשמתא להוו הנהו אינשי לאו שיכבא איכא במתא, אמרו ליה חבוראתא איכא כלומר העיר חלוקה לחבורות אלו מתעסקים בצורכי המתים שבת אחת ואלו שבת אחרת. אמר להו אי הכי שרי לכו. ומקצת מפרשים אוקמוה במת מצוה שאין לו קוברין ואין הרמב"ן ז"ל [תורת האדם ענין מי שמתו] סובר כן דהא שמעתא סתמא היא. ועוד לרב המנונא מי בריר ליה דמת מצוה הוא, דלישמתינהו כי שמע קל שיפורא אלא אפילו במת דעלמא הוה מעשה ועוד כתב הר"מ ז"ל ומכאן אני אומר שכל מי שרואה את המת ואינו מלוהו עד שיהא שם כל צרכו בר נדוי הוא. ותניא באבל [פ"א] אין שואלין שלום זה את זה כ[ש]המת בעיר בד"א בכפר קטן אבל בעיר גדולה שואלין. ע"כ. זה שעבר עבירה ושנה בה פירוש והיינו להולך כלומר להולך בשרירות לבו, כי לא ישוב, לא תזדמן לו תשובה כשאר בני אדם, שנעשית לו כהיתר כדאמרינן הכא.
א"ר לוי אבל כל ג' ימים הראשונים יראה את עצמו כלומר בכובד ראש. כאלו חרב מונחת לו על כתפיו פירוש שאם יזקוף ראשו דוקרתו מאחריו. מג' ועד ז' כאלו זקופה כנגדו בקרן זוית. כלומר שעדיין יש לו להתירא וזוקף וכופף ראשו. מז' ועד ל' כאלו עומדת כנגדו בשוק כלומר שאין צריך לכוף את ראשו כ"כ אלא מעט כאלו היתה עוברת לפניו בשוק מרחוק. והכונה שיש לו להתירא ממלאך המות שנכנס לביתו שמא ישוב שם פעם אחרת, וגרסינן בירושלמי [ה"ז] כל אותה שנה הדין מתוח כנגד אותה משפחה למה"ד לכיפה של אבנים נתרועעה אחד מהן נתרועעו כולן ע"כ. ואמר ר' אלעזר נולד בן זכר באותה משפחה נתרפאת כל אותה משפחה.
<h2>דף כח.</h2>
חמשה זו היא מיתת כל אדם פירוש ואין אומרים עליו שהוא רשע. חמשים זו היא מיתת כרת. פירוש של חייבי כריתות, דשנות גבורות שמונים הם, דל מיניהו עשרים דלא מענש, פשו להו שתין, ופלגא דשתין הא תלתין. וכי חשבת להו הנהו עשרים בהדייהו אשתכח דחמשין שנין זו היא מיתת כרת. חמשים ושתים זו היא מיתתו של שמואל הרמתי. וא"ת מנא לן דלא חי אלא חמשין ותרתין שנין. ויש לומר מדכתיב [שמואל א'] ביה יגמל הנער וימי היניקה כ"ד חדש [כתובות ס' ע"א] וכתיב וישב שם עד עולם דהיינו חמשים שנה שהוא עולמו של יובל. וכתיב בלוים [במדבר ח'] מבן חמשים שנה וכו'.
אמר רבא בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא פירוש לאו בזכותא בלחוד תליא מילתא אלא אף מזל גורם אע"פ שאינו הגון. דליכא למימר שאין הזכות מועיל לו כלום דא"כ קשיא מאזהרות שבתורה אלא דלא משמע הכי מעובדא דרב חסדא ורבא דמייתינן עלה. וי"א דה"ק שאין הזכות עוקר מהכל את המזל אלא מצילו לאדם במקצת לא מהכל, כדאמרינן דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ולהאי פירושא איכא למימר דהיינו דוקא אליבא דמ"ד יש מזל לישראל ורבא ס"ל הכין, אבל הא קי"ל כמ"ד אין מזל בשלהי מס' שבת [קנ"ו ע"א].
יתיב קמיה דרב חסדא פירוש לפני מטתו שהיה חולה. א"ל דקא דחקן רגלי דבר נתן פירוש בר נתן דהוא רב הונא ממהר להיות במקומך ולמלוך. דהכי אמרינן בפרק [אחד] דיני ממונות [סנהדרין ל"ו ע"א] מימות ר' ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. והוינן בה והא הוה הונא בר נתן שאני הונא בר נתן דמיכף הוה כייף ליה לרב אשי ולבתר רב אשי הוה נשיא. א"ל בשוקא כבהמה פירוש בתמיה, רוצה אתה להרע אותי כבהמה בשוק תא לגו ביתא ושם תמיתני.
<h2>דף כח:</h2>
בזה ובזה לא מקוננות פירוש בחולו של מועד ואפילו בראשי חדשים. נקבר המת לא מענות פירוש וכ"ש מטפחות ואפילו בר"ח וכ"ש במועד. איזהו ענוי שכולן עונות כאחת, קינה אחת מקוננת וכלן עונות אחריה. ומכאן אמרו הגאונים ז"ל דבמקום שרגילין כל הצבור לומר צדוק הדין ביחד עם האבל אומרים אפילו במועד משום דדמי לענוי ותנן נשים במועד מענות אבל במקום שהאבל אומר והצבור עונין אחריו אסור אפילו בר"ח משום דדמי לקינה ותנן בזה ובזה לא מקוננות. אבל לעתיד לבוא מהו אומר בלע המות לנצח וכו' כלומר שיבלע הב"ה את המות לגמרי ולא יביא מיתה לעולם ויחיו לעולם כימי השמים החדשים והארץ החדשה.
וי לאזלא וי לחבולי פירוש אוי להולך אוי לממושכנין עליו. וי"מ אוי להולכה כזו שמוליכין את הקבר שאינו חוזר, ואוי למשא כזה. שאילו איצטלא דמילתא לבר חצרי דשלמו ליה זוודי. פירוש השאילו לזה הנכבד גלימא של משי שכבר הושלמו הוצאותיו ולא תצטרכו להוציא עליו עוד מזון וכסות. זה היה אומר על עני בן טובים שאין לו תכריכין לפי כבודו. עטוף וכסו טורי וכו' זה היו אומרים על אדם גדול שמת בדרך כבוד ועושר והולך ככל צרכו והיו אומרים התעטפו הרים וכסו עצמכם בכלי כבוד כי מאד אתם נכבדים בתכריכי הגדול (שישן) [שיגן] עליכם. דיטעון יטענוניה. פירוש הנושא, לבית הקברות ישאוהו ותרגום משא טוענא. אל יכנס אדם מכם לתוך דברי חברו. פירוש שלא ידרוש שום אחד ממנו מה שיאמר חברו. א"ר עקיבא ואני אחרון פירוש ולא אדרוש שום דבר שתאמרו, כנ"ל לפרש. שלא יעלו ישראל לרגל פירוש שאמר אל יעלו ישראל שם ויראו מלכות בית דוד יושבים בעזרה, ואני לא אשב בעזרה לפי שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד [יומא כ"ה ע"א], ויחזרו כל ישראל מאחרי, ויהיו נמשכין אחרי דוד, וכדכתיב [מלכים א' י"ב] עתה תשוב הממלכה לבית דוד. ומה צדקיהו מלך יהודה וכו'. וקשיא לי והא אמרינן לעיל [ט"ז ע"ב] שהיה משונה במעשיו ולומר שהיה צדיק גמור. וי"מ דמ"מ על אותה מצוה שהעלה את ירמיהו מן הטיט א"ל הנביא כך. שלא עשה אלא דבר אחד בטוב. פירוש סמוך למיתתו. דכתיב והמלך היה מעמד וכו' פירוש שנתכוין לטובה כדי שלא ימס לבב העם ויברחו ותהיה בהם המגפה ונחשב לו לצדקה והספידוהו כל ישראל הספד גדול ויהושפט ואנשי יהודה שהיו שם עמו. אמר רב נחמן בר יצחק ינוחם כתיב כלומר מאחרים דיש אם למסורת.
<h2>דף כט.</h2>
כצפורן התקועה בפי הושט. פירוש והיתה מיתת אסכרה שהנשמה יוצאה מן הגוף בצער גדול. ורבי יוחנן אמר כפטורין בפי הושט. פירוש והוא כעין פקעיות עגולות. אל יאמר לו לך בשלום פירוש דמשמע שההליכה תהיה בשלום אבל הוא לא ימצא שלום. אבל הנפטר מן המת אומר לו לך בשלום מפני שהוא נפחד וצריך לפקדו בשלום בהליכתו. וכתב הר"א ז"ל שיש בני אדם שמנחשין ומשיאין הדבר אל לבם וכנגדן דברו כאן חכמים אבל למאן דלא קפיד אין הדבר מזיק כלום. ע"כ. ואמר רבי יוחנן ת"ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כלומר אפילו לאחר מיתה יעסקו בתורה לפני השכינה כדאמרינן [ב"ק צ"ב ע"א] במעשה יהודה דלא הוה ידע למשקל ולמטרי בהדי רבנן. דכתיב ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון וזה בשעת פטירתן שנהנין מזיו השכינה וזהו ציון של מעלה שהוא כנגד ירושלם של מטה הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו.
